אולם הקולנוע של סוף שנות הארבעים בקבוצת שילר נקרא "קולנוע אריאנה", כי הוא היה מבנה ארוך וצר, הישיבה היתה מדורגת ובאמצע שביל למעבר. האולם היה בעצם בית האריזה הישן שסיים את תפקידו כאשר הפסיקו לארוז את הפרי בבית והוא עמד בשיממונו.
ארגזי תנובה - בוקסות מעץ שכונו גם קֶסְטַאלַאך שימשו כמושבים וגג הפח שלו אמנם לא דלף, אך הרעיש עולמות עם כל רוח נושבת וכל שכן כאשר ירד גשם שוטף. החברים ישבו ארוזים במעילים והיה קר מאד, זה היה קולנוע חורף, בקיץ הוקרנו סרטים על מעלות בית התרבות.
פעם בשבוע שבועיים הוקרן סרט והחברים נהרו לקולנוע אריאנה בהמוניהם, על אף המרחק, הדרך המשובשת ואי הנוחות. מכונת ההסרטה 16 מ"מ הובאה מבית סלבינו על ידי טדי בארי, התרגום היה במכשיר נפרד ובכיתוב ידני והיה קשה מאד לתזמן אותו.
אבל כולם נהנו.
המסריטים היו מוטי גמר עמוס שפירא או אברהם חורן.
שם בקולנוע אריאנה נערך אחד הפורימים היפים בקבוצה - השוק הפרסי, אפילו קיוסק של פלאפל כולל בעליו הובא קומפלט לחגיגה.
גם חתונות התקיימו בקולנוע אריאנה וכמובן סדר פסח וחנוכה, לקראת חג הפסח קושטו קירות האולם בציורי קיר מההגדה, ציורים שנעשו ע"י ידי מיכל דנקוורט.
הרבה אומנים הגיעו אז להופיע, כי רבים מהם היו ממש רעבים ללחם והתחננו שיזמינו אותם להופעות.
על הקולנוע היה אחראי סוור טננבאום כוועדת תרבות, והחברים זוכרים מקום נעים למסיבות.
תפקד כאולם עד פתיחת האולם ליד הבריכה בשנת 1958.
