כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, החליטו חברי הקבוצה לגשת לביצוע פרוייקט בית התרבות.
הוחלט להקים לצורך זה ועד ציבורי, שיעזור בגיוס הכספים למימוש הפרוייקט, חברי הוועד היו: צבי הלר, זליג לבון, שלמה מיר, שמואל קרמיש וא.ר. מאיר.
תחילתה של המלחמה עיכבה את הביצוע למספר שנים, אך בט"ו בשבט 1942 התקיים טקס הנחת אבן הפינה. את לבני הבניין ייצרו בקבוצה ובמשך שנה וחצי עמלו קשה כדי לסיים את הבניה.
בשמחת תורה 1943, חמש עשרה שנים לעלית הקבוצה על הקרקע , ועשרים שנה למותו של ביננשטוק, נחנך בית התרבות על שמו בטקס חגיגי ורב רושם, את המבנים ועיצוב הריהוט בתוכם תכנן בקפידה אוריאל שילר.
המבנה כלל ספרייה קטנה, חדר קריאה בו היו עיתונים יומיים, חדר מוסיקה, חדר עיון לילדים, מועדון שהיה פתוח כל ערב ובו התקיימה פעילות ענפה שכללה: הרצאות, ערבי תרבות, אסיפות ועוד.
מחוץ לבניין - נבנו אמפיתאטרון ובמה ששימשו להופעות, לעריכת חתונות, למסיבות בר מצווה והקרנת סרטים. במשך שנים היה המקום מרכז תרבותי שוקק ונקרא בפי החברים מרכז החיים או פינת חיים, אליהם התווסף בית הכנסת בשנת 1976.
במשך השנים שונה רק במעט ייעודם של החדרים: הוקדשה פינת זיכרון לכל החברים שהלכו לעולמם, הספרייה גדלה והתרחבה, חדר הקריאה הפך למועדון חברים/מוזיאון, חדר העיון לספרית ילדים/כיתה לטיפולים, חדר המוסיקה למשרד מש"א/ספריה ופינת סיפור.
פסלו של ביננשטוק שהשקיף על כמה מהחדרים בתקופות שונות ניצב היום בספרית הילדים.
בית התרבות האמפיתאטרון מועדון לחבר ד"ר מאיר יעקב ביננשטוק בית התרבות יריית אבן הפינה לבית התרבות בשנת חמשת אלפים שבע מאות ושתיים לבריאת העולם, אלף שמונה מאות שבעים ושתיים לחורבן הבית השני, השנה העשרים וחמש להצהרת בלפור, חמש עשרה לעליית הקבוצה על הקרקע, בשנה השלישית לפרוץ המלחמה העולמית השנייה שעודנה נמשכת והופכת את חיי היהודים שישה מיליון במניין לחיי גיהינום תחת שלטונו העריץ של היטלר יש אשר קם להרוס עולם ולהחזירו לתוהו, סכנה לאנושות כולה, לתרבות האנושית ולעמנו סכנת כליה גמורה באם תגבר חלילה יד הרשע, בשנה זו התכנסנו ביום חמישה עשר לחודש שבט ראש השנה לאילנות, ידידי קבוצת שילר וחבריה לירות אבן פינה לבית תרבות על שם המנוח ד"ר מאיר ביננשטוק איש הרוח והתרבות לוחם מלחמת עמו בחירוף נפש, יוצרה ומנהיגה של תנועת העבודה הציונית (התאחדות הפועל הצעיר וצעירי ציון) בגליציה.
הבית הזה מיועד למקום תורה לחברי קבוצת שילר, לילדיהם וחניכיהם למקום כינוס הארכיון של תנועת העבודה הציונית בגליציה והוא יקום תוך מאמץ משותף של חברי קבוצת שילר וידידיהם הקשורים יחד בזיכרון חסדה של התנועה הזאת ובזכרו היקר של מנהיגה הרוחני הד"ר מאיר ביננשטוק ז"ל.
אנו יורים את אבן פינה זאת בימי טירוף הרי סכנות גם ליישובנו מתוך אמונה רבה שהרשעה תכלה ולא תיגע בארצנו לרעה, שהמלחמה תיגמר עינינו תחזינה בשוב שבי גולה בהמוניו לארץ מולדתו היחידה בתבל היא ארץ ישראל, ובהושענא רבה תש"ג במלאות חמש עשרה שנה לעליית הקבוצה על הקרקע נתכנס כולנו לחג חנוכת הבית של בית תרבות זה.
סימן של גידול וצמיחה - עלים 16.10.1942
בית התרבות לא יקום אם לא תהיה התפייסות גמורה (מדברי חבר), בעוד חצי שנה יעמוד בית התרבות על תילו בנוי ויחדלו חילוקי הדעות הפרינציפיוניים (מדברי חברה בשיחה האחרונה).
כאשר החברים העובדים בבניין בית התרבות גמרו את בניית היסוד אמרו אחד לשני בשמחה עצורה: יצאנו מן האדמה. ואמנם במשך השבוע צמחו קירות במהירות נפלאה. הנה לפנינו אחת הדוגמאות של הווייתנו החקלאית: המפעל נזרע בדמעה וברוגז והנה ראשית התגשמותו הנותנת תקווה שנקצור ברינה.
אחד הדברים האופייניים ליישובי העובדים, בפרט הקבוצתיים, שאין עוברת שנה ללא בניה. השנה אילו לא בית התרבות הייתה חולפת אצלנו ללא מעשה בניין (הכוונה לבניין חדש) והיה זה חלילה סימן לא טוב לנו. נקווה שהבניין הזה יהיה פתח לעוד בניינים בסביבתו שעם הזמן יהוו אחד ממקורי הקיום והעבודה שלנו.
מצב העבודה והקיום איננו קל אצלנו. בכל זאת מגלה הקבוצה וחבריה (הגיוס האחרון) עוז מוסרי להקדיש עבודה ומאמצים אחרים לבניין שאינו בא לפתור את שאלת המגורים שהיא קשה אצלנו, אלא בית לתורה לנו, לבנינו ולחניכנו - סימן למחשבת הנצח. ותפילה בלב: מי ייתן ונוכל לעמוד בכך במשך החודשים הקרובים והבניין קום יקום.
עם יום השנה לאבן הפינה לבית התרבות שלנו - שלמה אבי יונה עלים 22.01.1943
כאשר ירינו בשנה שעברה, בט"ו בשבט את אבן הפינה לבית התרבות שלנו, במעמד חברים וידידים שקיבלו עליהם באהבה ומתוך הוקרה לזכרו של מ. ביננשטוק לבצע בעזרתנו את המפעל הזה, נקף הלב במסתרים: האם יפה שעה זו לריכוז תשומת לב הקבוצה בהקמת בית תרבות? האם אין בחגיגה זו משום הסטת הלב מהעיקר, מהצער והאסון שעטו על העולם ועל בית ישראל? הן האויב עמד באותה שעה בשערי הארץ, אוזנינו קלטה את ראשית שוועת הכיליון החרוץ של אחינו המומתים בגטאות פולין ושאר ארצות הכיבוש, גואל העולם היה נתון עדיין על כפות המאזניים. ושמחת היום ההוא התערבבה בהרגשת תוגה ועיצבון. האף על פי כן זה סם החיים המקפיצנו, בשעות הטרופות ביותר על פני החומות - שיתוק מאמצי הבניין והיצירה שלנו, עמד לנו להתמיד בפעולתנו הצנועה המכוונת לטיפוח ושכלול חיי קבוצתנו.
וההכרה שלא רק בית תרבות אנו מקימים לנו, כי אם מקום לריכוז מחשבה ולריכוז החומר לתולדות תנועתנו בגולה, נסכה בנו רוח תקיפה להמשיך בבניין ולהשלימו. והנה בנקוף שנה מתנוסס הבית על תפארתו הגנוזה בו, שתתגלה נגד עינינו לאחר שנציב את דלתותיו בקרוב.
אנו מקווים שבקרוב יושלם הבניין ומן הראוי שנייחד מחשבה כיצד ואיך נרכז את חיי התרבות של חברתנו במקום הזה.
וביום זה נמלא חובה נעימה ונשלח את ברכתנו והוקרתנו לחברים ידידי הקבוצה ומוקירי שמו של המנוח מ. ביננשטוק על שהסמיכו מעשה להתחייבות והסיעו בכתף נאמנה אבנים למסד הבניין, ובטוחים אנו שימשיכו בכך עד, עד הטפחות.
בית התרבות - יוסף וולקשטיין עלים, 17.09.1944
בית התרבות הושלם. לבניין שכמעט כולכם מכירים אותו נוסף עוד אמפיתאטרון בעל שש מדרגות בנויות מאבן ומקום לבמה בשעת הצורך. שלוש מאות מקומות ישיבה. סודר ריהוט בכל החדרים, הכל כיד המלך. הבית הזה עם כל הסידורים עולה עד עכשיו כ - 2500 לא"י. בסכום הזה השקענו אנחנו כ - 1000 לא"י בעבודה, הועדה הציבורית להקמת בית ביננשטוק אספה כ - 1000 לא"י, כ - 500 לא"י קבלנו הלוואות לכמה שנים על שמנו והוועדה מקווה להחזירם.
בתחילה דברו שכל הבית יעלה עד 500 לא"י. צריך לציין שהמפעל הזה הוקם הודות להתמסרותם של כמה אנשים מהחוץ וכמה חברים שלנו.
בקבוצה בדרך כלל לא הייתה התלהבות מהמפעל הזה. גם אני לא הייתי בין המתלהבים. ועד היום איני יכול להשלים עם זאת שפועלים החיים על עבודה יבנו ארמונות, אפילו לצורכי תרבות. ולא חשוב לי מאיזה מקור בא הכסף.
בית ביננשטוק - עלים 29.01.1945
חדר הקריאה: למרות המאמצים לשפר את חומר הקריאה שהוא רב מאוד ורציני מאוד, רוב רובו של החברים אינו מבקר בחדר הקריאה. (בחדר מסגרות מעץ במבוק המשמשות לפרישת העיתון בזמן קריאה). מאז קיום בית התרבות סידרנו שש תערוכות של תמונות מאת ציירים שונים, רפרודוקציות אותן אנו מקבלים בהשאלה מהמוזיאון בתל אביב. תערוכת רפאל הייתה מלווה בהרצאה מאת אבני. לחנוכה סודרה תערוכה של חנוכיות בתמונות. בחנוכה נעשה גם ניסיון לסדר תערוכה של ספרות עתיקה וחדשה העוסקת בחג הזה. (על סידור התערוכות אחראית רבקה רבהון)
חדר העיון: ממלא את תפקידו יותר משחשבנו מראש. בבוקר לומדים בו ילדי הפליטים, אחר הצהריים הנוער העולה, בערב הוא משמש להם למועדון, פרט לערבים בהם לומדים חברים.
חדר המוסיקה: אף הוא הומה כל היום. אחר הצהריים תרגילים בפסנתר (הילדים), בערב חברות הלומדות. לפחות פעם בשבוע קונצרט תקליטים.
בית התרבות בקבוצת שילר - אבי יונה
הקמת בית התרבות בקבוצת שילר (מוקדש לזכרו של מקס ביננשטוק, מנהיג ומדריך של נוער ציוני- סוציאליסטי בגליציה) הוגשמה בעצם ימי המלחמה בעזרת ועדה ציבורית מאנשי התאחדות. התכנית עובדה ויצאה לפועל על ידי האדריכל שילר, הריהוט והסגנון הפנימי הותאם על ידי אדריכל פנים ורנר בורכרד. הרעיון היסודי של הבניין הוא בית כפרי (כעין בית אחוזה) המתמזג בפשטותו עם הסביבה השלווה. בחירת המקום לבית התרבות מוצלחת מאוד - הוא משקיף מעל גבעה המרוחקת במקצת מיתר בתי הקבוצה ומוקפת גינות נוי וחורשות עצי פרי. ריחוק זה משרה על בית התרבות אווירה מיוחדת ומעורר במבקר הרגשת כבוד. נוצר מקום בו אפשר לעיין בלי הפרעה בספר, לנגן, לנהל שיעורי ערב ולהתייחד עם תמונה עשירת ביטוי.
בצורה הארכיטקטונית מורכב הבניין משלושה ביתנים המחוברים על ידי סטיו עמודים. החצר אשר בין הביתנים מרוצפת אבן ירושלמית ורודה, אמפיתאטרון בנוי אבן ובמת עמודים סוגרים על החצר; הם נועדים לעריכת הצגות, קונצרטים וכינוסים. שלושת הביתנים מכילים
א. אולם הקריאה וספריה
ב. חדר מוזיקה
ג. חדר עיון.
אולם הקריאה משמש מקום הרצאות וועידות, הוא מאכסן כמו כן את תערוכת האומנות (רפרודוקציות של דברי אמנות מפורסמים) אשר סודרה בעזרת המוזיאון בתל אביב בתור תערוכה נודדת, המחליפה את מוצגיה מדי חודש בחודשו. מובן הערך החינוכי של התערוכות הללו, גם למבוגרים וגם לנוער. [במקום התקיימו הופעות של גדולי הזמר של אז: ברכה צפירה, סעדיה דמארי ועוד]. בחורף הבא ננהיג סדרת הרצאות הסברה בשדה האמנות.
מספר הספרים בספריה 1500, עיתונות יום וכתבי עת 22 בלשונות: עברית, אנגלית, פולנית, רוסית, גרמנית.
חדר מוזיקה מרוהט רהיטים בעלי סגנון וחן ומקושט בתמונה מקורית דקורטיבית גדולה מעשה ידי הצייר ליאופולד גוטליב. חדר זה הוא מקום שעורי נגינה וגם חזרות המקהלה. מספר החברים והילדים הלומדים נגינה - פסנתר, צ`לו וחליל - הוא 12...
... עם בית התרבות קשורות תכניות שונות להבא כגון: סידור חוגי עיון לפועלי ערים בצורת מושב קיץ, מקום מרגוע עם סדרת הרצאות וכו`. הגשמת התכניות האלה תלויה בהקמת בניינים נוספים - אחרי גמר המלחמה.
האמפיתאטרון אסיפה שנתית, 09.10.1943
בקרב חברי הקבוצה היו ויכוחים בנוגע לצורך באמפיתאטרון. להלן חלק מפרוטוקול אסיפה שנתית, הדן בצורך באמפיתאטרון:
דוד: מתנגד לאמפיתאטרון. אם יש כסף - נשקיע אותו לריהוט בכדי שיהיה אפשר להשתמש בבניין. אין לנו צורך באמפיתאטרון (אין להקה). זה גם לא מתאים לסביבה כפרית. על ההר אפשר לשמור בצורה אחרת. יותר מתאים בשבילנו דשא, כמו בגבעת ברנר. מציע שבעניין זה המהנדס שילר יכריע.
לכטר: השם איננו מתאים. זה לא אמפיתיאטרון, אלא מקום ישיבה לבמה - אשר החצר מהווה אותה. ואם יוסיפו עוד שיפורים - אז כל זה יתאים לסביבה כפרית. התוכנית סודרה לפי איזשהו רעיון. בלי האמפיתיאטרון - התכנית תהיה פגומה.
קורט: כדאי מקודם לעשות את הריהוט .
שפרינצה: אסור ללכת על ויתורים - עלינו לבנות את הבית לפי הצרכים הדינמיים שלנו (אנו נגדל, נעשה אימפריזות משותפות עם גבעת ברנר, כפי שפעם הוסכם). מציעה לא לוותר על האמפיתיאטרון.
מועדון לחבר עלים 21.09.1960
הפתיחה החגיגית של המועדון לחבר נתקיימה ביום ב` בשעת ערב מאוחרת. החברים התכנסו ברחבת בית התרבות, והמתינו בציפייה למראה הנכס החדש. אריאנה הזמינה את יוזם הרעיון והלוחם הגדול לביצועו, החבר סוור, והלה, קורן משמחה, גזר את סרט הנייר. האורות בחדר הודלקו והציבור הרב זרם פנימה בהמולה.
לאחר דקות ספורות כבר התנהלו חיי המועדון כאילו מימים ימימה. סביב השולחנות הצבעוניים ישבו קבוצות, קבוצות, בני גיל, שכנים לבית, זוגות או גם חברים ללא מכנה משותף, שחקו במשחקי החברה, עיינו בעיתונות ופטפטו להנאתם.
חברות עברו בין היושבים והגישו משקה חם ועוגיות, אי מפה הופיע בקבוק יין והגביר את השמחה.
מכל פינה יכולת לשמוע דברי שבח והתפעלות לסידורים היפים, הריהוט וכלי השתייה, המשחקים ו... האווירה הנעימה.
תודת כולנו נתונה היום לחברים שלא חסו על כל מאמץ והגישו לציבור את השי הזה.
ד"ר מאיר יעקב (מאקס) ביננשטוק היה מורה בתקופה שלפני מלחמת העולם ה - 1, וגר בחלק המזרחי של גליציה.
תקופה קצרה היה חלק זה תחת שלטון אוקראינה, והוצע לו על ידי השלטונות לשמש כשר למיעוט היהודי, ולהקים עבורם רשת בתי ספר יהודיים.
כאשר כבשו הפולנים את גליציה חזרה, ראו בביננשטוק בוגד, והוא נענש קשות במאסר. אחרי שחרורו עבר ללבוב, שם קיבל לידיו את ניהול רשת בתי הספר הלאומיים של התנועה הציונית, תפקיד שמילא עד יום מותו, ב ד` בניסן תרפ"ג - 1923.
על שמו ולזכרו נקרא בית התרבות.
