25 שנים לעליתנו ולבואנו לקבוצה
עלים 20.02.1959
קשה כיום לספר על דברים, מעשים ולבטים שהלהיבו אותנו עוד בהיותנו בחו"ל. על אף כן, אין לדלג על כל שלבי התקרבותנו לתנועה החלוצית ועד הגיענו לחיינו הקבוצתיים. כמה שלבים ותחנות ומלחמות עבר כל נער יהודי בגולה עד הגיעו למשאת נפשו ולחלומו הגדול - הגשמה בארץ ישראל. מלחמה ראשונה שהיינו צריכים לנהל בגולה היתה עם ההורים. אלה האחרונים לא נתנו הסכמתם להליכתנו לתנועות הנוער, וכמה טעמים היו לענין. החשש שמא נצא לתרבות רעה, הפחד המוצדק שנעזוב את האמונה הדתית ואחרון אחרון החשש שמא באמת נרצה לעלות לארץ ישראל, והם ההורים ישארו לבד בגולה. נזכר אני באפיזודה קטנה, כיצד באחת מפעולות תנועת הנוער בקן בעיירתנו הופיעו מס` אמהות להוציא את בניהן משם משום שהרב המקומי הפיל עליהן מורא.
יציאתנו להכשרה אף היא לוותה במלחמה קשה עם ההורים. כאן הבינו ההורים שהנה בניהם באמת עוזבים אותם. הגיעו הדברים אף לידי ריב גלוי ואי הדברות הדדית בין בנים להורים. מצב ההכשרות בגולה באותה תקופה היה קשה. עבודה יצרנית לא נמצאה והיו צריכים לעסוק בעבודות יזומות. התנאים הסניטריים והכלכליים היו אף הם קשים, אולם כל אלה לא הרתיעו אותנו מלצאת להכשרה, כי זו היתה הדרך היחידה לעלייתנו ארצה.
כיצד סודרה חלוקת הסרטיפיקטים (רשיונות ) לעליה? הדבר נקבע לפי מספר אנשי התנועה שנמצאו בהכשרות, אי לכך שאפה כל תנועה להגדיל ולהרבות את מס` החברים הנמצאים בהכשרות, ובכל עיר ועיירה קטנה קמו קבוצות הכשרה.
אותם ימים היו ימי ראשיתה של תנועת גורדוניה בגולה ואנו גיבשנו את קבוצת הכשרה ד. כמו כל גרעין צעיר המתעתד להגשמה, כן גם אנו שאפנו ליצירת קבוצה חדשה עצמאית בארץ.
המצב בקבוצות הלך ונעשה גרוע. היתה זו תקופת העליה הגרמנית שהביאה בעקבותיה רווחה כלכלית לארץ. התנאים בקבוצות היו קשים, החלה תקופת המאורעות ורבים וטובים החלו נושרים מהקבוצות ועברים העירה. חלומנו להגשמה עצמאית הלך ונגוז. ההנהגה הראשית של התנועה החליטה לחלק אותנו לקבוצות השלמה. בכינוס מיוחד שהתקיים בלבוב התנגדו בכל תוקף להצעה זו של ההנהגה הראשית, אולם ההחלטה היתה נגדנו וחולקנו לשלוש קבוצות מילואים, לקבוצות הקיימות בארץ. קיבלנו עלינו את הדין.
לפני 25 שנה הגענו קבוצה קטנה של חברים והצטרפנו לקבוצת שילר. הקבוצה היתה קטנה, מספר חבריה מועט, וצמאה היתה למילואים שיגבירו את כוחה החברתי והכלכלי.
מוכרח אני לציין את קבלת הפנים הנאה שחיכתה לנו בקבוצת שילר, אולם קבלת פנים לחוד ומציאות אפורה לחוד. המצב של הקבוצה היה בכל רע. תקציבים לא היו והתיישבות האלף ומארגניה עוררו קשיים בקבלת חברים נוספים לקבוצה. הגיעו הדברים לידי כך שאולצנו לוותר על גרעין של עליה ב` שרצה להצטרף לקבוצה. לא יכולנו לקלטו מסיבות כלכליות וכיום הם חברים באחת הקבוצות האחרות שלנו. החילונו משתלבים ומתערים בחיי המשק.
משברים ולבטים רבים עברו עלינו עד שראינו עצמנו כחברים שווים בכל למייסדים. תחילה רצינו לנסות ולתקן דברים שלא נראו לנו ונתקלנו בהתנגדות. רבים מאיתנו חלמו על יצירת קבוצה עצמאית ולא יכלו להשתלב במסגרת הקיימת. היינו צעירים תוססים ודינמיים והמציאות נראתה לנו אפורה, יבשה וכובלת.
זוכר אני כיצד התאוננו על חוסר חיי חברה. אלא, ברבות הימים השתלבנו, והשתלבנו נאמנה. קשרנו את גורלנו עם האדמה הזאת ועם החיים האלה. היינו בשר ודם כמו כל החברים ולא הצלחנו לשנות פני הדברים, אולם הבנו שזאת הדרך ועתידנו בנקודה זו.
כשאני סוקר 25 שנות חיים אלה קשה לי שלא להיות גאה על מעשה יצירה זה ועל כך שאני הייתי גם כן בין אלה הבונים ישוב קבוצתי בארץ הזאת עם כל המשימות שהוטלו עלינו ושלקחנו על עצמנו - קליטת עליה, הקמת כוח מגן עברי ועבודת האדמה החקלאית.
רואה אני תקופה זו באור חיובי ויותר מזה - זוהי תקופה של חיים ישרים, חיי יצירה וחיי עבודה, בנין משק לתפארת וחינוך דור שני השומר על דרך ראשונים וממשיך במשימות.
לעולם איני מפקפק בבחירתי, ויודע אני שלא תמה הדרך. עוד נכונו לקבוצות תפקידים ומשימות - קליטת עליה וחינוך הנוער. וגם אם לא יבואו לקבוצה וגם אם לא ישארו, לא נתייאש ונדע כי דרכנו נכונה.
לא נותר לי אלא לאחל לי ולכל חברי שנזכה לראות בפריחת החיים הקבוצתיים בארץ הזאת ונהיה ראויים לתפקידים שנכונו לנו עוד.
