Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל


מכון גבעון

מפעל תעש מחתרתי בקבוצת שילר
קטעים מתוך עבודת גמר של צור קורן
 
לזכר סבי אברהם קמל זל
אשר עבד במפעל מיום הקמתו ועד סגירתו.
 
בעיות שהתעוררו בתקופת המפעל
במשך כל תקופת פעולת המכון בקבוצת שילר התעוררו מספר בעיות שהאחראים מטעם ההגנה ומטעם הקבוצה נאלצו בלית ברירה להתמודד איתן. היו שלוש בעיות עיקריות:
בעית הצבא הבריטי שחיפש את משתפי הפעולה, בעית הסודיות של המפעל איך להימנע ככל האפשר מדליפת מידע על המכון בקבוצת שילר, והבעיה השלישית היא בעיה שנוצרה בעקבות אי שחרור של אנשים חברי הקיבוץ לעבודה במכון.
 
חיפושים של השלטונות בקיבוץ
יוסף אינציגר בעדותו: (ארכיון הקיבוץ)
היו ביקורים לא צפויים של חיילים אנגלים או אוסטרלים בקבוצה. על פי רוב היו נכנסים דרך האזור הצפוני. באותו הזמן לא היה כל המשק מוקף גדר מסיבה של חיסרון כיס. סמכנו על הבריטים שלא יחפשו לעצמם כניסות אלטרנטיביות, ויכנסו בדרכים המקובלות.
רוב הכניסות של החיילים למשק היו מקריות: תוך כדי הסתובבות באזור הם נכנסו לקיבוץ בלי לדעת מה בדיוק הם מחפשים בתוכו. לרוב הם רצו לקטוף לעצמם תפוזים או לנוח מעט. אמנם רוב הכניסות של חיילים בריטים היו מקריות, אבל שלוש פעמים הגיע צבא בריטי לקיבוץ במטרה לחפש משתפי פעולה ועדויות לשיתוף פעולה עם כוחות בלתי ליגאליים יהודים.
המקרה הראשון היה בשנת 1943. הבריטים הגיעו לקיבוץ לאחר שכבר חיפשו בכמה קיבוצים. הקיבוצים התגלו כמחסנים של ארגונים אי ליגאליים יהודיים. באחד הימים בשעות הבוקר הקיפה יחידת רגלים יהודית של הצבא הבריטי את הקיבוץ. רק אתמול סיימו במכון יציקת 4500 גלמים. בבוקר היה  צריך לפרק את תבניות היציקה. העובדים במכון רק התחילו לפרק את התבניות ועוד לא הספיקו להוריד את הגלמים המוכנים לסליק. באותו זמן השער הראשי של המשק היה נעול והשומר בשער לא הבין מה רוצים החיילים ממנו. החיילים ביקשו לראות את המוכתר, וזמן מה עבר עד שהוא הגיע. גם המוכתר לא ידע אנגלית, אבל לשם שינוי היה בזה מן האמת. זמן יקר  גזל החיפוש אחר מתורגמן. הזמן הזה נוצל בתוך המכון להתארגנות ולהעלמת כל מידע מפליל. הכניסות הרשמיות לתוך אזור הלולים היו נעולות בשל מחלות שפקדו את אזור הלולים וכדי למנוע כל אפשרות של כניסה, ננעלו גם האחרות. כל העבודה בקיבוץ הופסקה והחברים התרכזו ליד השער ולאורך הגדר. למקום הגיעו גם הנשים והילדים שהקימו רעש עצום עצום בכל הכלים האפשריים. החברים צויידו בכלי נשק לגאלים. לא היה מה להפסיד. המשחק התנהל הפעם על כל הקופה. החברים עם הנשק הליגאלי הסתובבו ליד הכניסות כדי להפגין נוכחות ונחישות החלטה להתנגד לחיפוש. הקצין, מפקד היחידה, ביקש להכניסו ולאפשר לו לערוך חיפוש במשק. גם החיילים שלאורך הגדר ניסו להסביר כי אין להם כל כוונה רעה. הקצין ניסה להסביר שהוא בסך הכל ממלא פקודות ואין לו כל כוונה אחרת מאשר לערוך חיפוש בקיבוץ. הוא הסביר שאם יאפשרו לו לערוך חיפוש, הכל יסתיים בשלום. אבל האישור לא ניתן. החלו להתאסף חברי ההגנה מכל הסביבה. הענין נראה למפקד היחידה מדי מסוכן, היתה סכנה של שפיכות דמים. כעבור מס` שעות של משא ומתן הוסכם כי קצין בלווית שני חיילים יערכו סיור במשק, ואמנם הם סיירו במספר מקומות בקיבוץ וכך יצאו ידי חובת חיפוש.
 
המקרה השני קרה בשנת 1944 כאשר בקיבוץ עבדה פלוגת פלמח. יוסף פדר מספר בעדותו: בקבוצת הפלמח שעבדה בקיבוץ היו מספר אנשים שערקו מהצבא הבריטי. אחד החיילים האלה הלך במוצאי שבת לקולנוע ברחובות והשוטר הצבאי שעמד בכניסה הכיר אותו. הבחור התחיל לרוץ לקיבוץ. הוא הגיע לפני אותו שוטר ועוד כמה חיילים שהצטרפו למרדף. סגרו את השער ולא נתנו להם להיכנס. הם התקשרו למשטרה ונוצרה בעיה די רצינית. אני באותה השעה הייתי בבית ומיד הזעיקו אותי. התקשרתי עם כל אנשי ההגנה באזור, עשינו מיד סליק כדי להחביא את כל התבניות שהיו מוכנות ליציקה ביום ראשון בבוקר. שברנו את כל התבניות, ארזנו את מה שיכולנו להציל וניקינו לגמרי את המכון מחפצים מפלילים. בבוקר העלנו את התבניות שנועדו להסוות את תפקידו הלא ליגאלי של המכון. החלטנו להתנגד בכוח. העברנו נשק למקום, על כל מקרה שתהיה פריצה גדולה. למזלנו לא קרה דבר רציני והכל חזר למקומו בשלום. המקרה ארך שבוע שלם ובאותו שבוע לא עבדנו כלל.
 
המקרה השלישי היה ב- 1945 והיה מהגורמים לפירוק המכון.
יוסף אינציגר: ביום בהיר אחד הופיעו במזכירות הקיבוץ קציני משטרה ובולשת בריטיים, בחברת קצין יהודי וביקשו לערוך חיפוש במבנה שבו עמדה באותו זמן מכונה ליציקת לחץ של התעש. גילוי מכונה זו היה מוביל לגילוי המכון ולהמטת אסון על הקיבוץ. הבריטים הופיעו בעקבות הלשנה של תושב הכפר הערבי השכן זרנוגה. אותו אדם היה ידוע כגנב והמנעולים הכבדים על הדלתות, השמירה מסביב, קולות הפיצוץ והעשן, עוררו את תשומת לבו. הוא חשב שבפנים מתקיימת שחיטה שחורה ומפעל לייצור נקניק. בחיפוש עצמו לא נתגלה דבר מחשיד. המחפשים גילו במקום מספר אנשים שעסקו בניקיון. אם לא היו מתעצלים ומחפשים יותר ביסודיות היו מגלים מספר תבניות מחשידות שיכלו לגלות את טיב העבודה.
 
בעית מספר העובדים:
בהסכם שנחתם בין הקבוצה להנהלת התעש, התחייבה הקבוצה לספק את העובדים הדרושים לביצוע כל העבודות בכמות, באיכות ובזמן שיקבעו עי מוסדות ההגנה. מתוך הסכם זה נשאר פתוח למומ נוסף שאלת כמות העובדים. במומ נוסף ארוך ומתיש הוסכם לבסוף שמינימום חברי הקבוצה שיעבדו במכון יעמוד על שמונה, כאשר בתחילת פעולות המכון עבדו במכון מספר דומה של אנשים ורק כשהצרכים גדלו, הועמד המכסימום על 20 איש. למרות ההסכם שנחתם היו ויכוחים תמידיים בין מוסדות הקבוצה לבין אנשי התעש על מספר העובדים.
יוסף פדר: עם התחלת עונה כשהיו צריכים להתחיל עבודה חדשה שדורשת אנשים רבים, היו אנשי הקבוצה מתחילים לעשות בעיות - לא נתנו אנשים, היה מקרה בו בכלל לא רצו לתת אנשים. זה היה מקרה חמור מאד. הביאו לקבוצה את  צידקוב שהיה אחראי על האזור מטעם ההגנה, הביאו את לוי אשכול, בהיותו אז חבר דגניה א` הוא ייצג במפקדת ההגנה את חבר הקבוצות והקיבוצים והיתה לו השפעה מיוחדת. הוא בא והתחיל לצעוק. הוא אמר שבצל וצנוניות יעשו קיבוצים אחרים ושילר חייבת להמשיך ולייצר את הפצצות. היה ריב גדול מאד ואחרי שבוע בסופו של דבר חזרו לעבודה.
בשל המצב המיוחד היו תמיד חיכוכים בין העובדים לבין מנהלי המפעל. כשישראל יושפה היה מנהל המכון היו הרבה מאד חיכוכים. יושפה היה איש קשה מאד והרבה מהעובדים לא הסתדרו איתו. העובדים היו עורכים שביתות בשל היחס של יושפה אליהם. האיש שהתנגד יותר מכל לשחרור אנשים והפסדת כל שעת עבודה היה סלווין. הוא היה מתרגז כאשר היו משחררים אדם מבלי להודיע לו למשל כאשר היו צריכים לעבד את הפרדס דרשו אנשי הקבוצה אנשים לביצוע העבודה. כדי להישאר ביחסים טובים, מנהלי המפעל היו משחררים אנשים על דעת עצמם, דבר שהיה מביא לסקנדלים מצד סלווין, אך הוא נאלץ להשלים עם המצב. כל שחרור אדם היה גורם להאטת העבודה.
בזמן מלחמת העולם השניה נפגע ייצוא ההדרים לאירופה ובעקבות כך הפרי להאבסת הבהמות. בתחילת 1940 הועלתה בקיבוץ הצעה להקים מפעל לסחיטת מיץ. ההצעה אושרה, נרכשו מכונות סחיטה מיוחדות, אבל היתה בעיה שלא היו מספיק עובדים להפעיל את המכונות. איכשהו החל המפעל לפעול במתכונת מצומצמת אבל הבעיה צצה מחדש כאשר נחתמה עסקה גדולה עם הצבא הבריטי על אספקת תרכיזים. הבעיה לוותה את שני הצדדים משך כל תקופת קיום המכון. כדי לפתור את הבעיה הובאה לקבוצת שילר קבוצת פלמח בשנת 1944 אשר החזיקה את המפעל עד סגירתו.
 
שמירת סודיות המכון
יוסף אינציגר:
הקיבוץ מנה באותם ימים כ- 120 איש, כולל נספחים. כלפי חוץ זה היה קיבוץ ככל הקיבוצים, התבסס על חקלאות, קיים רפת, לול, והמשיך להתקיים כמו קיבוץ לכל דבר. היתה נגריה, מוסך ומסגריה שהבטיחה הכנסה שוטפת וקבועה לאורך כל השנה. התעוררה שאלה בקרב האחראיים: מה לעשות עם אלה שגרו בקבוצה אבל לא ידעו את סוד המפעל.
לגבי ביקורי משפחות ואורחים - חדשות לבקרים, היו מופיעים על השער הראשי כל מיני שלטים: מחלת הפה והטלפיים, דבר עופות, הסגר וכו`. ליד השער נבנתה בריכת טבילה לרכב ולאדם שהכילה חומר חיטוי.
כל החברים בקבוצה ידעו שקיים מפעל, אבל רובם לא ידעו פרטים יותר מדויקים. אפילו הילדים ידעו אבל הם היו שומרים סודות.
יוסף פדר:
כל פעם שהיה מגיע איש מהנהלת התעש , סלווין, גלילי, לביקור הוא היה מחנה את מכוניתו במגרש החניה וכל הילדים היו באים לראות, כיון שמכונית באותם זמנים לא היתה דבר כל כך שכיח. הילדים  הגדולים היו מרחיקים את הילדים הקטנים מהאזור כי הם ידעו שאסור להתקרב למכוניות בגלל סודיות. לגבי קליטת אנשים חדשים לקבוצה, בדרך כלל נמנעו מלעשות זאת בתקופת פעילות המפעל. אם בכל זאת קיבלו אנשים חדשים, אותם אנשים היו צריכים לעבור ביקורת של אנשי התעש לפני קבלתם. למרות כל האמצעים לשמור על סודיות, קרה מקרה מביך אחד:
אחד העובדים במכון ירד קצת מדעתו בשל העבודה הקשה. הוא המשיך לעבוד אבל הוא היה מספר לאנשים מבחוץ איפה הוא עובד ומה הוא עושה. בסופו של דבר הגיע המקרה למנהלי המפעל ובעקבות כך סיים אותו איש את עבודתו במכון ונערכה לו שיחה עם מנהלי המפעל שבה הוסברה לו חשיבותה של שמירת הסודיות.
עובדי המכון היו עושים את עבודתם והולכים הביתה בלי לשאול שאלות מיותרות. תלך הביתה ותעמיד פנים כאילו עבדת היום בפרדס. בקרב העובדים רווחה הדעה כי כמה שתדע פחות תרגיש יותר טוב, תוכל לספר פחות אם וכאשר תעצר על ידי הבריטים. אף אחד לא חיפש לדעת מאיפה מגיע חומר הגלם ולאן מועברת התוצרת המוגמרת.
הסודיות הזאת נפרצה בסופו של דבר וביחד עם גילויי חשד מצידם של הבריטים, ובעיית העובדים, נוצרה בעיה אחת גדולה למנהלי המכון.
 
סיום עבודה וסגירת המכון
בתחילת 1945 החליטו מזכיר הקבוצה והמפקד האזרחי לפנות אל פיקוד ההגנה בבקשה להעביר את המכון למקום אחר או לחסלו לגמרי.
גרמו לכך שני דברים:
הראשון, בעקבות הלשנה של ערבי מזרנוגה נערך חיפוש עי משטרת רחובות בבנין ששימש משכן למכונת היציקה של תעש שעסקה ביציקת מנגנונים (ראשים) לרימוני יד. אותו ערבי טען כי בבנין מתקיימת שחיטה שחורה  ובית חרושת לנקניק.
הבעיה השניה  היתה בעיה שהמשק החקלאי פשוט סבל מהתפתחות איטית. הרבה אנשים היו מועסקים במכון ואי אפשר היה לפתח את החקלאות. מה עוד שהעבודה במפעל לא הטיבה עם רבים מהעובדים שרובם סבלו ממחלות הרבה אחרי סגירת המפעל.
בעקבות הפניה נערכה התייעצות במפקדת ההגנה והוחלט לחסל את המפעל בקבוצת שילר ולהעבירו למקום אחר בטוח ממנו. המכון עבר לקיבוץ משמרות בשרון, והחלו הכל מהתחלה.
האנשים בקבוצת שילר החליטו לגמור את הרומן ביניהם לבין התעש בצורה יפה. הם ארגנו מסיבה גדולה והזמינו אליה את ראשי התעש.
כך בא הסוף של מכון גבעון בקבוצת שילר.
 
 
 
 
 
 

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות