אחרי אלי רייפן, המורה - עודד בן-עמי

יהודי ירושלמי זקן וחכם, אמר פעם, שבירושלים יש הרבה, הרבה מאוד אנשים. אבל מעט, מעט מאוד בני אדם...
מזומנים לו לאדם, מפגשים רבים מאוד בימי חייו. למן צאתו מביתו, בכל מוסדות החינוך, תנועת הנוער, הצבא, האוניברסיטה, שכונת מגוריו וחוג חבריו. בתוך קהל האנשים שאיתם נפגש אדם, יש המשפיעים עליו, על אישיותו, על אופיו. כאלה הם מחנכיו, המעצבים את דמותו, להם נכונה מלאכה כפולה: ללמד - להקנות ידע, ולחנך - להקנות ערכים.
כמאמר הירושלמי הזקן, הרבה מורים מזומנים לאדם, אך מחנכים - מעט מאוד. זיכני מזלי, ונמניתי עם תלמידיו של אלי רייפן. ועתה, משאני מבקש לשחזרו בזיכרוני, צצה ועולה בעיני דמות מחנך, המקנה ערכים, המעצב, וכמובן הנותן דעת.
היסטוריה למדתי בשיעוריו, בביהס התיכון ברחובות. היסטוריה היא כרוניקה של תאריכים ואירועים, שקל לסקור אותם ביובש, בחוסר עניין. אך כאשר יוצקים לתוך הכרוניקה הזאת הומור בריא, הבנה, תבונה ונשמה ייקית יהודית מלוחלחת, היא הופכת לפרק קליט ומבוקש בתורת עברו של העם והעולם, נדבך חשוב כל כך בתמונת עברנו. ומי שידע לצקת אותה לחלוחית של תבונה, של שאר רוח, וזכה ביכולת להקנות ידע מתוך רצון טוב,  היה המורה שלי להיסטוריה. המורה, המחנך אלי רייפן,  שידע להפוך את שיעוריו לרב שיח עם תלמידיו. שבר מחיצות שקיימות מטבע הדברים בין האיש שעל הקתדרה לבין היושבים בכיתה.
הוא נהג לכנות את התלמידים בשמות חיבה, עקץ בחן, סיפר בדיחה, ידע לפשט עניינים  עי תרגום אירועים היסטוריים לשפת אירועים בהווה, והכל כדי להקל  ולקרב. הכל מתוך רצון טוב שמצוי באותם מתי מעט, שלהם התכוון הירושלמי כשאמר - בני אדם.
המחנך אלי רייפן זכור לי כך, משום שהיה שונה תכלית שינוי  מעמיתיו המורים. אין כאן , כלל וכלל, כוונה להלל ולשבח את האיש אחרי לכתו  משום שכך נוהגין. לא ולא. זהו הזיכרון האמיתי שלי ממי שבכיתתו, בהופעתו לפני תלמידיו, היה הוא עצמו, כנה ואמיתי, מורה ומחנך, ויותר מכל -  בן אדם .
וכך אזכור אותו.