Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל

אוקטובר 2003
"הדוֹד" בצבע שחור, באותיות קטנות, כך נכתב על אפו של הפרגסון הישן ששימש את החצרן של הקיבוץ.
זה היה גם אחד מכינוייו של ישראל ול, איש יקר ומיוחד, מגיבורי ילדותי.
בחברת הילדים הוא כמובן היה אבא של ספי - בן קבוצתי, אבל בלב כולנו היה ישראל מוסד מיוחד בקיבוץ.
איש גבה קומה ורחב חזה, הצועד זקוף בהליכת גיבורים. תמיד לבוש בבגדי עבודה או מדי חאקי ולמותניו חגורה צבאית עבה, ומעל לנעלי העבודה הנצחיות שלו (שלא פעם הלך בתוכם עם מפיות בד במקום גרביים כמו בתקופת הצנע) התנוססו הפאתס המפורסמים (מגינים מברזנט גס המונעים כניסת לכלוך ועשבים שוטים שנדבקים אל תוך הנעל, תוך שהם שומרים על המכנס מהודק לנעל).
מצחו גבוה וחרוש קמטים, פניו כהים ושפמפם בדואי קטנטן משלים את הופעתו המזרחית. עיניים תמיד צוחקות ואופטימיות בלתי נלאית שפוכה על פניו.
על המדרכות שיצקו באספלט סירב ללכת, שכן חלוץ צריך להרגיש את אדמת הארץ תחת רגליו.
כפלמחניק ותיק (קֳפִּי - כך כונה בפלמ"ח בגלל פניו המיוחדים בפלוגה ה`) חרש את ישראל והכיר את כל שבילי הארץ, כל פרונקל (כך כינה גבעה בודדת) וכל ואדי.
 
כשהיינו בגן הילדים היה ישראל חצרן. בעזרת פרדה עם עגלת עץ שטוחה וגדולה, היה מעביר את כדי החלב והכביסה בין מוסדות הילדים, הרפת והמטבח.
לכל זקנה משרכת דרכיה במעלה הגבעה היה עוצר בחיוך קורא: קיפצי ילדה  וניתן לך טרמפ. ליתר ביטחון תמיד הוסיף "אפילו" שהפך למילת ליווי לכל משפט שאמר.
קנאי היה לשפה העברית, ומאז שעלה לארץ בסוף שנות ה- 20 מברלין (היה בן לוטרינר ברלינאי) סירב לחזור ולדבר גרמנית. לא פעם כשבטיולים שערך הקיבוץ או בנסיעות לים בסופר הישן, כשאמא שלי פצחה בשיר גרמני שאהבה, היה מצטרף בזמזום, אבל בשום פנים לא במילים.
אפילו כשאמו הקשישה, שמעולם לא הצליחה ללמוד עברית (סבתא ול) ניסתה לפנות אליו בגרמנית בחדר האוכל, היה עונה בהנהון בלבד. יודעי סוד אמרו שרק בלחש, בחדרה, הסכים לדבר שוב בשפה ההיא, הנשכחת.
 
על בנו היחיד שנולד לו בגיל מבוגר, שמר ישראל מכל משמר. לטיולים הצטרף, לגן היה קופץ מס` פעמים ביום לראות איך הבן מסתדר. ואם הלך הבן לשרותים, היה עומד כזקיף בפתח ושומר על הדלת. מובן שהמטפלות לא אהבו את ההתנהגות הזו ופעם התפרצה לעומתו אחת מהמטפלות (נדמה לי שולה רבפוגל) ואמרה: ישראל ! אתה הורס את הילד ! ומה תעשה כשהילד ילך לצבא? גם אז תלך איתו??  ישראל, שקומתו היתה כפולה מקומת המטפלת עמד זקוף, חייך חיוך קטן והפטיר: הלוואי שיכולתי.
שנים רבות אני נושא עימי את התמונה וגם היום, כשבני בגר והלך לצבא, איני יכול שלא להזדהות עם תפילתו של הפלמחניק מלוחמי יפתח וכובשי הגליל.
עם הקידמה הוחלפה גם הבהמה (הפרדה המפורסמת) בטרקטור, וישראל קיבל פרגסון ישן, אפור, עם עגלה קטנה וקופצנית. בצער היה מפטיר בהומור האופייני לו הבהמה החדשה די נחמדה, אבל חבל שבסוף היום לא יודעת לרוץ לאורווה...
כשבגרנו והלכנו לצבא, תמיד בשמחה פגש בנו ישראל בחיוך, מתעניין לדעת מה התחדש, מחליף דעות על בעיות השעה, מספר על מכתב שכתב  לחיים, (חיים בר-לב שהיה חניך שלו בקורס מ"כים בפלמ"ח) או לגנרל אחר שעבר תחת הדרכתו.
שנים אחרי שנפטר ישראל ממחלה קשה, עבדתי בקיבוץ דגניה א` וטיפלתי בקשישה - בת הקיבוץ, וכשהיא שמעה שאני מקבוצת שילר, סיפרה שבשנות השלושים היה חבר יפה-תואר מקבוצת שילר שעבד בשדות דגניה, וכשהוא היה פושט את חולצתו וקוצר את החיטה, היו בנות העמק נאספות סביב להסתכל בו.
לא היה קשה לי לנחש מיד מי הוא הגבר שהשאיר זיכרון בן 70 שנה באשה זו.
 

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות