עלים 2003
אח פגישה, אח פגישה שכזאת! כי תמיד כשפלמחניק נפגש עם חבר
זה רק פעם בשניים דורות. יחריבתק! בלב משהו מתעורר ....
מה נשמע? איך הולך? אהלן! משהו מתעורר והומה מבפנים,
זה את זה לא ראינו מזמן! ושיחה מתחילה על אותם עניינים....
בעקבות ימי הזיכרון לשואה, לגבורה, להעפלה ולחללי מערכות ישראל.
באחד הערבים ישבנו כמה חברים לסדר את החומר הרב, הכתוב והמצולם, שנאסף אצל חברנו קנטי, לשם כתיבת זיכרונות מההכשרה והשרות בפלמ"ח, ושתיית קפה הרי היא חלק מהעניין. נזכרנו בסיפור הגעת האוניה שבתאי לוז`ינסקי לחופי הארץ.
במקריות עוסקים אנו לאחרונה בתערוכת הפלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח שהביאה את האוניה) שנודדת ברחבי הארץ ואלדד חברנו אחראי לארגונה. אלפים באים לראות ואתה מבחין ביניהם בשועלים ותיקים, שעשו את העבודה, גם הג`ינג`ים כבר בשיבה, אם בכלל נשאר משהו. בלי משקפיים לא כל כך רואים, לחלק יש כזה דבר באוזן לשמוע.
אבל אלה הם האריות, מה שאלתרמן אמר גם בהם יסופר עוד סיפור מסוים / כי רואים גלי ים ורקיע / איך עמדו הם בקרב טרפלגר של העם / על ספינה בודדה שתבקיע.
יודעים אתם מי היה שבתאי לוז`ינסקי? יום אחד מגיע לבית הפלמ"ח מכתב מבניו של האיש. מי שיקרא יכיר את האיש ויש מה לקרוא. דמות מיוחדת שכדאי להכיר. סתם לא היו קוראים ספינה על שמו.
קשה לזכור פרטים מלפני יותר מחמישים שנה. חלק קטן מהיישוב מגויס. הכותרת - ספינות מעפילים שחתרו להגיע ארצה. מרביתן נתפסות ע"י הבריטים ואחרי קרב קצר ושירת התקווה ספונטנית נשלחים המעפילים למחנות הפליטים בקפריסין. ולפעמים לגרוע הרבה יותר - חזרה לאירופה.
12/03/1947 במחנה הפלמ"ח בגבעת חיים. ללא התראה מוקדמת עבר המ"מ והודיע להיות מוכנים ליציאה. לאן איפה, מתי? - כלום לא ידוע... בבגדי עבודה עולים לאוטובוס ומודיעים לנו שבדרך נאסוף חברים נוספים לוועידת התנועה בהרצליה. עלו נוספים ומקום הוועידה עובר לגבעת ברנר. רק אז, כשעלו כולם, מודיעים לנו שאוניית מעפילים עומדת להגיע. בגלל המחסומים הבריטיים בדרכים המתח וההתרגשות גדולים. סוף סוף גם לנו יהיה חלק במאבק ההעפלה. לאחר שעות נסיעה בדרך-לא-דרך הגענו לקיבוץ ניצנים, המוקף מחנות צבא בריטיים. לכן כיוונו שנגיע בערב. את יתרת הדרך עשינו ברגל בחשכה. פנינו לעבר מגדל המים שבראשו דלקה מנורה אדומה, לסמן בחושך את המקום כמגדלור לספינה.
ישובים אנו בעמדותינו ומצפים לספינה שבוששה לבוא מחמת סערה בים. הזמן דוחק, חשש שיעלה השחר ואווירון הסיור יגלה אותנו. לפתע מתגלה דמות המתקרבת מדרום. ערבי זקן הרוכב למג`דל, אשקלון היום. עיכבנו אותו לבירור. המ"פ אמר לנו תנו לערבי הזקן והמסכן לעשות את דרכו לביתו. ההיסטוריה תעיד על כך, שיתכן שערבי זה הוא שהזעיק את הצבא הבריטי.
בחזרה לסיפור הספינה. במסגרת פלוגה ה` של הפלמ"ח יצאנו להבטיח את אזור הנחיתה. פגשנו בדרכנו חברים מהפלי"ם. הוטל עלינו להניח מוקשים נגד רכב. הצטיידנו גם בבקבוקי מולוטוב ובנשק הסודי - סטן תוצרת התע"ש. עם עלות השחר נאלצנו לפרק את המוקשים ולחזור לקיבוץ ניצנים. שם נאמר לנו שחברי ההגנה באזור יגיעו בכדי להתערב בין המעפילים, וקיימת סכנה שמישהו יעלה על המוקשים.
קנטי המארח ניגש להכין עוד קנקן קפה. מוזג לכוסות, מוציא בורקס, ואומר: אין סוף לסיפורים. אצלנו זו חוויה כמעט בודדת. מה יגידו אלה שעסקו בכך, ולא בספינה אחת, והצליחו לשרוד אותם רגעים קורעי לב על פליטים ושרידי אדם, מול נאורותה של האימפריה הבריטית...? הנה המשך הסיפור.
עם אור ראשון האונייה התקרבה, ונעצרה במרחק כמאתיים מטר מהחוף. הצעירים שבמעפילים קפצו למים ועלו לחוף. אך המבוגרים נשענו על המעקה ובעיניים כלות ראו את הקופצים והם אינם יכולים לקפוץ למים. אז הודיע מפקד הפעולה לרב חובל: טורים גבוהים ובכל הכוח לכוון החוף. לעלות על שרטון. וכך היה. הימאים התקינו את החבלים, והחלו להוריד את הזקנים. כדברי השיר של אלתרמן החלו לשאת את עמם עלי שכם.
ההמונים שנקראו לבוא מהישובים החלו לזרום. התעודות המזהות נקרעו, הוחלפו הבגדים והתשובה לבריטים הייתה אני יהודי מארץ ישראל. ליתר בטחון הודלקה מדורה וכל תעודות הזהות הושלכו ללהבה.
מישהו התחיל לשיר את התקווה, אלף גרונות הצטרפו לשירה. לידינו עמד יהודי מבוגר, בשתי ידיו אחז בידי חברי ובכה. בכי כזה טרם שמעתי. כל מה שעבר שם בשואה, גורל המשפחה, תלאות הדרך, השינה על דרגשי העץ הצרים, החרדה מגירוש בחזרה. כל הגורל היהודי התפרץ ברגע זה של שירת התקווה מפי אלף יהודים בארץ ישראל. חיפש היהודי משהו להיאחז בו, לקח את ידו המושטת של חברי ואחז בה בחוזקה. אולי אמר קדיש, אולי נשא תפילה מעומק ליבו ונפשו. התחבקו השנים ובכינו יחדיו.
חבר`ה, אתם רואים אותי היום אומר אחד מאתנו, ראו את עיני. עד היום כשאני נזכר, עיני דומעות ולבי הולם. יצאנו לשטוף את הפנים וחזרנו ללגום את הקפה.
לסיפור יש אפילוג, אומר קנטי, מחברי הגרעין והמחלקה:
בשליחותי לקנדה נהגתי לקיים בקיץ קורס מדריכים לבוגרי התנועה. באחד הערבים, אחרי שירי מולדת בעברית סביב המדורה, ובשיחה שהתקיימה לאחר מכן על עליה ב` (העלייה הבלתי חוקית של פליטי השואה לארץ), סיפרתי להם את סיפור שבתאי לוז`ינסקי בפרוטרוט. כשסיימתי הייתה דממה ואחריה מחיאות כפיים. היו שם כ- 60 נערים ונערות. לפתע בקע קול מאחורי: שקט, שקט, בבקשה שקט לרגע אחד.
הסבתי ראשי לאחור לראות מי הדובר. היה זה אדם מבוגר ממני בשנים, שהסתבר שהגיע עם אשתו לבקר את בתם, שהייתה חניכה בקורס. הבטתי בו, הוא ניגש אלי והושיט את ידו ולחצנו ידיים. אז פנה האיש אל היושבים סביב המדורה, ואמר: אני אבא של ג`ודי. אני רוצה לומר לכם שכל מילה שהמדריך אמר נכונה ומדויקת.
באותם ימים גרנו באנגליה והייתי חייל אנגלי בפלסטינה. המחנה שלנו היה סמוך לקיבוץ. נשלחנו לשם והקפנו את ההמונים ועמדנו במרחק מה מהמדורה שבערה.
כששרו את התקווה עברתי לדום וכך עמדתי עד שסיימו את ההמנון שלנו. עמדתי דום והרהרתי בגורל העם היהודי. לבי גאה למראה היהודים שפרצו את המצור והגיעו עד הלום. לבי היה איתם, אך אני הייתי חייל אנגלי. אני עומד כאן אתכם היום, מקשיב לסיפורו של המדריך ומתרגש אתכם. כשחזרנו למחנה פניתי אל הממונים עלי בכתב, ציינתי שכחייל יהודי לא יכולתי לשאת זאת. והנה יש לנו מדינה, שלנו היא, ועומדים אנו לעלות אליה, הפעם בלי ויזה.
דממה בחדר, לגמנו את טיפת הקפה האחרונה וניגשנו לשולחן הגדול לסיים את העבודה.
ולסיום סיפורי זה שני בתים משירו של חיים חפר שנכתב על אותה הספינה, סוזנה היוונית שהפכה להיות שושנה העברית.
שושנה שושנה שושנה, מסע הימים הגיע לחוף,
ירח נישא אל ענן. סירות עם ג`מעה, אורות מן החוף.
כמוהו אליך, שושנה - ואז אל שושנה כל איש הסתער –
בים עוד יפליג קפיטן. וזמר עליז כה זימר.
שושנה שושנה ..........
