עלים 1979
דומני שהמסרטה על כתפו של חנן הינה כבר חלק מהנוף של כל אירוע ציבורי.
העדשה מתמקדת על מיני פוזות הנראות לנו שגרתיות בהחלט.
אבל מאחורי הקלעים, בתוך סטודיו אפל, קורם הצלולואיד השקוף עור וגידים והופך לחוויה חברתית שריתקה אליה את החברים יותר מפעם אחת.
לאור ההצלחה המסחררת, ראיתי חובה נעימה לתחקר את המפיק, לשמוע משהו
מסודות המקצוע.
איך עושים סרט שיגרום הנאה לחברים וייהפך לחוויה חברתית?
קודם כל מצלמים. מצלמים לשם תיעוד, מצלמים על מנת להנציח היסטוריה, מצלמים אירועים מרכזיים בעלי אופי ציבורי או אירועים אחרים שהם ציוני דרך בחיי הקבוצה . מצלמים בסלקטיביות, על פי קריטריונים שנקבעו מראש. אנחנו מתמקדים על אירועים שיש בהם ייחוד, שיש בהם ראשוניות, או שהם חד פעמיים, או שהם התחלות לתהליך שבעתיד אפשר יהיה לבנות עליו סיפור. מצלמים אירועים שיש בהם הרבה חיים וצבע - דברים שמצלמת קולנוע אוהבת.
סליחה - אולי תסביר מה מייחד מילוי וכיסוי בור התחמיץ ברפת? הרי זו פעולה שמתבצעת כבר שנים, פתאום אתה עושה ממנה משהו בקנה מידה של סקופ ! מילוי בור התחמיץ הוא אחת מאותן פעולות נהדרות הנעשות כל שנה, ולא לכל החברים מזדמן לראות את כל התהליך היפה הזה. זו כבר סיבה טובה לצילום - לקרב אירועים אלה אל החברים. מלבד זה, יש בו את כל האלמנטים הדרושים להסרטה. יש בו אקשן, הוא דינמי, מלא צבע, יש בו מן הנוסטלגיה של חיי השדה שמזיזה משהו לכל אחד בעיקר כשברקע נשמע השיר מלאו אסמינו בר.
נחזור להתחלה. אמרת שמצלמים קודם כל לתיעוד והנצחה. אז יש לנו אוסף של קטעים יבשים, אירועים שמיקדו אליהם את הציבור לאורך השנה, בעלי ערך היסטורי. מכאן, עד לסרט מבדר המרחק רב. נכון. כאן אני מגיע לצורה השניה בה אפשר להשתמש בחומר זה, והייתי קורא לזה - השימוש הזמני. עד שכל החומר המצולם יהפוך היסטוריה, וימלא את תפקידו כחומר ארכיוני מעניין לדורות הבאים, אפשר להשתמש בו בינתיים כאירוע בפני עצמו, וליהנות ממנו גם היום. עושים ממנו סרט, מלבישים עליו סיפור, בונים עליו רעיונות והֵקשרים כיד הדמיון הטובה עלינו.
אולי באמת כמה מילים על העבודה הטכנית. לסרט כזה בטלוויזיה יש לפחות עוד עשרה שותפים מקצועיים. מי השותפים שלך ? איך אתה עובד ? צריך לזכור שבקולנוע אפשרויות המשחק עם החומר המצולם גם בעריכת הסרט וגם בעריכת הקול, הן כמעט בלתי מוגבלות. כשמסתכלים בצילומים מתחילים להתגבש רעיונות וקווי מחשבה, ועל פיהם עורכים את הסרט, חותכים, מעבירים קטעים ומדביקים במקום אחר. החלק השני המשלים את העבודה ונותן את התוצאה הסופית הוא הקול, בלעדיו לא קיים סרט.
עריכת הקול כוללת מוסיקת רקע, אפקטים משלימים ודיבור, או במקרה שלנו - דברי קישור. לדברי הקישור ניתנה הפעם חשיבות עליונה לגבי המוצר הסופי, ולשם כך גייסנו את ישי ונעזרנו בשרותיו הטובים. היתה זו עבודתו הראשונה בקולנוע, ובודאי יהיה לה המשך. בעריכה נכונה של מוסיקת רקע, אפקטים ודברי קישור, אפשר להלביש על הסרט רעיון חדש שכלל אינו קשור לצילום, ואז אפשר לחשוב בטעות שהסרט צולם לצורך אותו רעיון, כאשר המצב הוא למעשה הפוך. אולי הדוגמא הבולטת בסרט, היה סיפור הזלילה הגדולה, המקשר את כל החנוכות והאירועים הציבוריים.
בלשון המעטה, הסרט צוחק עלינו. האלמנט הדומיננטי שבו הינן החגיגות הקולינריות החוזרות ומופיעות ללא הרף, כל פעם מצחיקות עוד יותר, אך מתקבלות בהנאה וברוח טובה. לא מעט עקיצות ורמזים פיליים, רצים חופשי על המסך, מלאי חן ורוח שובבה, ואיש כמדומני לא נעלב. איך זה ? מסתכלים מבפנים ולא מהצד. לא מנסים להטיף. אנחנו שותפים מלאים לצד המגוחך שבחיינו, צוחקים על עצמנו ועוזרים לציבור לצחוק על עצמו. הרי זה מה שאנשים מחפשים לפעמים. גם תהליכים ואירועים רציניים בחיינו אפשר להאיר בדרך ההומור. אנחנו מחדדים את התמונה, ממקדים אותה, ועם שילוב של מוסיקה ודברי רקע, מביאים את הציבור להסתכל על הדברים בזוית שמחה.
עכשיו, ככלות הכל, יש לך איזו מסקנה או תגלית, משהו שלא שיערת והפתיע אותך ? אני חושב, השוק שהחברים קיבלו ברגע שראו במרוכז את כל ההתרחשויות. לאנשים אין מושג כמה אירועים חולפים בשנה. הם פשוט אינם זוכרים. בדקתי זאת לפני ההקרנה. אנשים לא זכרו יותר משלושה דברים, מבין עשרים האירועים החולפים בסרט. אין להתעלם מגורם נוסף. מי אינו אוהב לראות את עצמו בסרט? ובאמת - הסרט עשוי בשבילנו , הוא פנימי, איננו מתיימר להראות את החיים בקיבוץ, אינו עשוי לעניין זרים.
אז לסיום: שתצליחו, שתפיקו הרבה, הרבה ! שתהיה כמות וגם איכות. אם אתם משתעממים, תכתבו טקסט מיוחד כפרשנות לנכדים שלנו, ועד אז, מזכירים לכם חוב ישן; ממתינים להקרנת הבכורה של הסרט משנת היובל.
