עלים 04.08.1978
זכרונותיהם של דור המייסדים בקבוצה, מקפל בתוכו סיפור חיים מעניין ושל חלקם אף מרתק. שנת היובל אמנם הפגישה אותנו עם אירועי נחלת העבר, אך על קצה המזלג בלבד. בעלון זה אנו פותחים בסיפורה של מינה רבד
הסיפורים שלהלן הם מקצת מהזיכרונות שהעליתי, כאשר ביקשו ממני לספר מעט על השנים הראשונות שלי בארץ, על העליה וההכנה לקראתה.
בשלהי מלחמת העולם השניה, פעלו בערי גרמניה הגדולות, תנועות ציוניות של האנטליגנציה היהודית בשם "בלאו-וויס", (תכלת-לבן). מטרתה המוגדרת של התנועה היתה להכשיר חלוצים שיעלו לא"י, פלשתינה - כפי שנקראה אז, ויבנו מולדת לעם היהודי. בתנועה זו התחנכתי והדרכתי, והיה ברור לי שעלי לרכוש מקצוע שישרת את התנועה, ויהיה מועיל כאשר בבוא העת אעלה לארץ לישראל.
בגיל 17 נרשמתי לסמינריון גבוה לאדריכלות גנים וגננוּת. בחינות הכניסה היו קשות, והלימודים ברמה גבוהה. היתה גם סלקציה בין התלמידים, לא רצו הרבה יהודים בסמינריון.
ריכזתי את תנועת תכלת-לבן בלייפציג, ולרשותי היה גם שטח אדמה אשר בו לימדתי חקלאות, את חניכי התנועה. מובן שככל שהתבגרתי התחזק בי הרצון לעלות לא"י, אבל הורי התנגדו לכך בחריפות. ע"פ חוקי גרמניה אז, לא הורשתי לעזוב את המדינה ללא אישור ההורים בכתב. נאלצתי להמתין עד גיל 21, בו עמדתי ברשות עצמי ע"פ החוק, כדי שאוכל לעלות. גם אז הערימו קשיים. ביקשו ממני להמשיך להדריך בתנועה בחוות חקלאיות אחרות, ורק לאחר מכן הבטיחו לתת לי סרטיפיקט. רציתי מאד ללמוד עברית מהשליח שבא אלינו מא"י, אבל הוא טען שהזמן העומד לרשותי הינו קצר, לכן מוטב שאלמד את יסודות הדקדוק העברי בלבד, והם יהוו בסיס איתן ללימוד השפה בא"י.
המנדט הבריטי לא אישר בעת ההיא סרטיפיקטים לחלוצים חקלאים, מחשש שיפריחו את השממה. לכן התחייבתי במסמך שאני עולה לא"י על מנת לעבוד כעוזרת במשק בית. (ובאמת כך עבדתי, בהתאם למסמך, בחודש הראשון לשהותי בארץ).
הגיע היום הגדול והפלגתי לפלשתינה. האניה עגנה בדרכה בנמל אלכסנדריה, ובמשך 5 הימים להיותנו שם הספקנו לראות מעט מהאזור.
ההפתעה הראשונה שציפתה לנו בחיפה לא היתה נעימה. הנמל הופעל בידי ערבים, ומיד לאחר שירדנו לחוף, הוכנסנו להסגר. הוחזקנו בחצר מזוהמת, מוקפת גדר תיל, ונאלצנו לישון בחוץ, על מחצלות קש. הזריקו לנו חיסונים נגד מחלת הדבר וכתוצאה מכך קיבלנו חום ותופעות לוואי שונות. התנאים האיומים שבמקום, זעזעו את כל היהודים שבאו אלינו וראו אותנו מעבר לגדר. הם פעלו לטובתנו וכעבור שבוע חילצו אותנו משם.
מחיפה, המשכתי עם הגרעין שלי, שכלל 30 בחורים מגרמניה, להר הצופים בירושלים, בו בנו אז את האוניברסיטה. על ההר היה מבנה ישן יחיד אשר שופץ והוחל בבנית מבנים חדשים. מובן שתנאי החיים על הר הצופים בתקופה ההיא, לא היו טובים. היו שם כמה קבוצות בנין שגרו באוהלים, ומהיותנו הקבוצה הגדולה ביותר, גרנו במערה.
מוניתי לשני תפקידים: אקונומית ואחראית על הגינון. התקציב שעמד לרשותי כאקונומית הורכב כך: יום כלכלה לחלוץ אחד - 4 גרוש, סה"כ 120 גרוש ליום לכל הקבוצה, כולל סבון ומים. ג`ריקן מים עלה 2 גרוש. הג`ריקנים הובלו להר על חמורים של הערבים, וכיוון שהיו כה יקרים, נוצלה כל טיפה. לא נותר לי זמן לגינון ולא מצאתי סיפוק בעבודתי כאקונומית. רציתי גם ללמוד עברית וחברי הקבוצה דיברו רק גרמנית וזה לא היה לרוחי. עזבתי מיד אחרי חנוכת האוניברסיטה, מאורע חשוב מאד, בו נכחו כל מנהיגי היישוב.
יצאתי עם שני בחורים לתור את הארץ ולהתרשם. השנה היתה 1925, היו אלה השנים הראשונות של ההתיישבות בעמקים ובגליל. כבישים כמעט ולא היו, היישוב היה מפוזר. מירושלים נסענו ברכבת לזכרון יעקב, ומשם המשכנו ברגל ומעט בטרמפים לכיוון העמקים. בין היתר הגענו ליגור, תל יוסף, חפציבה ובית אלפא. בכל מקום התקבלנו בשמחה.
היישובים היו דלים למדי, אך התחלקו במעט שהיה. בדרכנו בעמק הירדן עצרנו מכונית שנסעו בה שני אנשים, והיה מקום אחד פנוי. הבחורים ביקשו שאסע ואקח את החפצים ע"מ להקל עלינו. פנינו היו מועדות לדגניה א`, (מסריק, ראש ממשלת צ`כוסלובקיה ביקר אז בקבוצת דגניה. הוא היה ידיד של היהודים ובדגניה היו חברים רבים יוצאי ארצו, לכן רצה לפגוש אותם כאן.)
בעת הנסיעה במכונית שוחחו עימי שני הנוסעים ומתחו ביקורת חריפה על הנעשה. מדוע לא חרשו את השטחים שעברנו בדרכנו? מדוע טרם זרעו אותם? וכו`, וכו`. עניתי להם בצורה ישירה מאד; קל לדבר ולמתוח ביקורת תוך כדי נסיעה במכונית, מוטב לכם לקום ולעשות.
הגענו לדגניה ומצאנו בה תכונה רבה לקראת המסיבה לכבוד מסריק. כאשר ירדו הנוסעים והתרחקו, סיפר לי הנהג שהם אוסישקין ואטינגר, שבאו לדגניה לכבוד המסיבה.
כמקובל בחגיגות, נישאו נאומים וברכות של האורח והמארחים. אוסישקין סיפר בין היתר על החלוצה שהשיבה להם מנה אחת אפיים על כל טענותיהם בקשר להתיישבות. בטיול זה הגענו עד מטולה, בנוף בראשית באזור בו ישבו הרבה ערבים (נהגנו לטייל עם נשק צמוד). שבנו דרך חיפה למושבות בדרום, ומכאן לנהלל.
בנהלל נפגשתי עם חנה מייזל-שוחט (מראשונות היישוב בארץ ומייסדת בי"ס חקלאי בנהלל). הכרתי אותה עוד בסמינריון בגרמניה, והיא הזכירה לי ששם הבטחתי לה לעבוד איתה בנהלל. קיימתי איפה את הבטחתי, ובאתי ללמד ולעבוד בנהלל.
אדמת העמק היתה קשה מאד לעיבוד, ונאלצנו לעמול שעות רבות במכושים. בהדרכתי עבדה ולמדה קבוצת חלוצות, חלקן מבוגרות ממני, והמקום הפך מחווה לבי"ס בהנהלתה של חנה מייזל.
כעבור שנתיים נתבקשתי להדריך וללמד גרעין של 20 בחורים מבית היתומים בקובנה. לרשותנו הועמד צריף דל ושטח אדמה לעבוד בו וללמוד חקלאות, במושבה רחובות. זו היתה בעצם ראשיתו של המוסד החינוכי בן-שמן, אותם בחורים המשיכו מרחובות להקים וללמוד במוסד. כולנו חלינו בדיזנטריה ולא היה מי שיבוא לטפל בנו. טיפלתי משך זמן מה בחולים, עד שחליתי בעצמי. כאשר הבראתי, לא שבתי ללמדם.
קיבלתי מכתב מנהלל, בו נתבקשתי לחזור בדחיפות לבית הספר, וכך עשיתי. מידי פעם היו מגיעים חברים ממשקים שונים בארץ לביקור בבית הספר. כי בית ספר חקלאי לחלוצות היווה תופעה יוצאת דופן ומקור משיכה לאנשי ההתיישבות. באותה עת הכירו רוב המתיישבים בארץ זה את זה, ואנו ידענו פרטים על כל מבקר, עוד בטרם הגיע. כך גם הגיעו מבקרים מקרית ענבים.
זכור לי שהמבקרים הראשונים שהגיעו לנהלל, היו זוסמן ואשתו ז"ל. חנה מייזל ביקשה ממני לארח אותם ולהדריכם בשבילי בית הספר. הם שלחו חברים נוספים מקרית ענבים ומובן שהם הזמינו אותי אליהם, במיוחד לנקודה החדשה, אותה התכוונו להקים, קבוצת שילר ליד רחובות.
הקשרים בין האנשים היו הדוקים מאד באותם ימים, חרף המרחק וקשיי התחבורה. היינו מעטים ודלים. החלוצים נלחמו על כל יום עבודה, היות והעבודה הערבית היתה נפוצה ומועדפת. עוני היה נחלת הרוב, כי חיו ממשכורת יומית דלה, שהושגה בקושי רב. בתור מורה בביה"ס, קיבלתי משכורת חודשית קבועה, שלא אילצה אותי להצטמצם כל כך. אך גם לי לא נותר גרוש ביד בסוף החודש, משום שהיה מקובל אז שאלה שהיה להם כסף הילוו אותו לחבריהם הנזקקים.
יצאתי לשבוע חופשה מבית הספר, ובין היתר הגעתי לביקור בבית משפחה אמידה ברחובות. בבוקר האחרון נזכרתי בהזמנות לקבוצת שילר, וכי המקום קרוב מאד. הלכתי עם המשפחה לבקר בקבוצה, בחום כבד ללא שיח או עץ בדרך, מסביב רק חול וחול, כמעט התחרטתי על המעשה. כשהתקרבתי ראתה אותי אשתו של זוסמן, רצה בין הצריפים וקראה לכולם. גם הבחורים מעבודת חוץ באו, וכולם הודיעו לי שאני נשארת פה. הסברתי שזה ביקור קצר ומקרי, אך הם עמדו על שלהם וטענו שבנהלל כבר הוקם משהו, ופה אין כלום. הם ביקשו ממני להשאר איתם ולעבוד בחקלאות, כי המושג שלהם בנושא קלוש מאד. שבתי לנהלל, וכעבור זמן מה קיבלתי מכתב מקבוצת שילר, בו הם מודיעים לי שהם רוצים אותי כחברה ולא כמועמדת, והבטיחו לי שאעבוד אך ורק במקצועי, בחקלאות.
חנה מייזל לא הסכימה שאלך וטענה שמהיותי אינדבידואליסטית, אתקשה למצוא את מקומי בקבוצה. לבסוף נתרצתה לתת לי חופשה בת חצי שנה מהיותה משוכנעת, שאגלה את טעותי ואשוב לנהלל.
הגעתי לקבוצה. באזור בו ממוקמת היום המספרה, היתה החצר ובה צריפים, מטבח ומרכז הקבוצה. השממה מסביב היתה נוראית. גבעות כורכר, אדמה קשה ומלאה באבנים. כלל לא ניתן ליישר חלקה, אפילו קטנה, על מנת שאפשר יהיה להתחיל במשהו. בקבוצה היו אז כ- 20 חברים וחברות וכחצי תריסר ילדים (הקבוצה של דב לאור). החברים עבדו בעבודת חוץ, הבחורות בשרותים. אני עבדתי במקצועי בעזרת ידידיה. הכנתי משתלה לעצים, לירקות ועוד מיני צמחים. לעתים קיבלתי לעזרה חבר שלא יכול היה לצאת לעבודת חוץ. סיקלנו אבנים, הכינונו את מסגרות העץ למשתלה וכיו"ב ללא צינור או משפך, ועם כלי עבודה פרימיטיביים.
היות ונשאר לי מעט כסף מעבודתי בנהלל, ניגשתי לגזבר למסרו, אך הוא העדיף שאשאירו בינתיים אצלי, כי בידיו ודאי יבוזבז מיד. נסעתי איפוא לת"א וקניתי בכסף זה זרעים ומעט כלי עבודה.
המשתלה הוקמה בעבודה קשה במשך ימים ארוכים וגם בשבתות. היו בה עצי הדר לפרדס שאמור להינטע, ברושים כשוברי רוח, אקליפטוסים ועוד מיני עצים. לראשונה בארץ גידלתי תות שדה, סלרי, קולרבי, ושתילים שונים שלא היו מוכרים. חידוש כזה היו גם עצי הפיקוס (בדרך ובאזור חדר האוכל), הסגלון ועוד שצומחים ומייפים את הקבוצה עד היום. הכנתי ייחורים מצמחים מיוחדים שראיתי במקומות אחרים, והכנו מעט גינות סביב לצריפים. את הירקות, תות השדה ושתילים אחרים שנותרו, מכרנו, והגזבר הודיע לי שהענף הינו מקור הכנסה טוב מאד.
בעיה שפגעה קשות במשתלה היתה מכת הגנבות. אנשי הסביבה גנבו דברים רבים, ללא רחמנות, כי השטח לא היה מגודר. נגרמה לי על כך עוגמת נפש רבה.
הבחורות שעבדו בשרותים הפעילו לחץ כבד נגד עבודתי בשדה. הייתי כבר אם לתינוק, ולא זכיתי לעזרה רצינית בעבודה. לכן, בלב כבד נאלצתי לנטוש את המשתלה, ולעבור לעבודה בשרותים.
