עלים 1987
מה עצוב יותר ממשפחה עוזבת, ומה משמח יותר מ"שבו בנים" ואם השיבה היא גם עליה לארץ, היא מקפלת בתוכה משמעות כפולה.
יוקי וצביקה חזרו מגולה ארוכה יחסית, בביתם החדש, על כוס קפה ועוגה, שמעתי את סיפורם - אריאנה :
צביקה:
נסעתי בזמנו להולנד למטרת נישואים ושהות בת חודש ימים, כשהיה לי ברור שלא אשאר שם. רצה הגורל והדברים התגלגלו אחרת. התקופה התארכה מעל ומעבר לתכניות וחלפו להן 8 שנים עד שחזרנו למשק.
כשהגעתי להולנד לא ליקקתי דבש כמו שרבים חושבים. היו קשיים כגון שפה, מנטליות, מנהגים, נוהגים ובעיקר עבודה. רק לאחר שנה של גישושים מצאתי עבודה קבועה בבנק בעיר מגורנו דלפט.
אני חושב שהמוסד הזה, אליו נקלעתי במקרה, ביחסי האנוש שבו, בהווי שלו, במערכת הקשרים, באווירה הבלתי פורמלית, אפשר להשוותו קצת לקיבוץ: מקום שהיה עבורי בית חם וכאם דואגת ומבינה כאחד, מקום שהפרידה ממנו היתה קשה ומרגשת, מקום שהשאיר את אותותיו עלי עד לרגע זה, לכן ארחיב את הדיבור עליו.
התחלתי כפקיד זוטר אשר בקושי יודע את השפה, בלי שום דיפלומה או הכשרה אחרת. בהולנד כדי להתקבל לעבודה במקום כזה, נחוצה לפחות מזודה מלאה מלאה בדיפלומות. אך ע"י עבודה קשה והשקעה מרובה גם מעבר לשעות העבודה המקובלות, הוכחתי שאפשר גם קצת אחרת. מהר מאד נפתחו בפני הדלתות לקידום, ועברתי למחלקת חוץ. עבודה מענינת ומורכבת מאד שדרשה הפעלה של מחשבים וטלקס לשם העברת כספים לכל קצוות העולם. עבודה שדרשה מהימנות ודיקנות מרובה. (באותה תקופה נפלה בחלקי הזכות לעזור לבנים וחברים מהמשק שהגיעו לבקרנו בכל הנושאים הכספיים שלהם), דבר שנתן הרגשה טובה וסיפוק שגם כאן ביכולתי לתרום במקצת. לאחר שלוש שנים במחלקת החוץ וחיזוק השורשים בבנק, ניתנה לי הזדמנות ללמוד את נושא הגזברות בדרך המעשית, וכשגזבר הבנק יצא לגמלאות, קיבלתי אני את תפקידו.
עם קבלת התפקיד שאליו היו נשואות עיני מלכתחילה, הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, אך לא כך היו הדברים. עם הזמן נכנסים לשגרה, עם השגרה המתמשכת באה הריקנות, ועמה עולות השאלות על איכות ותוכן החיים.
כאן נכנס לתמונה העלון. במשך כל אותן שנים נשלחו העלונים באופן קבוע ע"י חנוך שפירא. חומר הקריאה היחידי שהחזיק אותי בתמונה על כל הנעשה במשק. את העלים הייתי נוהג לקרוא שוב ושוב, ולפעמים הרגשתי קצת חסר אונים בקוראי על המחסור בידיים עובדות, ביודעי שיכולתי לעזור לא במעט בתחום זה ובתחומים אחרים, דבר שחיזק אותי לא במעט בהחלטתי לחזור לארץ. יצרנו קשר עם הסוכנות, מלאנו את כל הטפסים, וכשהכל היה בתהליך מתקדם ואנחנו חוזרים ממשרדי הסוכנות, קרתה לנו תאונת דרכים קשה. נמרוד ואני נחלצנו בנס, נעמי ויוקי נפגעו קשה יותר.
מאוחר יותר בבית החולים הסתבר שהפגיעה היתה פחות מהסכנה שנראתה תחילה. מובן שכל המהלך נעצר, הרי אי אפשר לבוא כשאנחנו מתאוששים מתאונת דרכים קטלנית.
לקראת סוף השנה, כבר הייתי נחוש בדעתי לחזור, גם הצלחתי לשכנע את יוקי והיה ברור: עכשיו או לעולם לא. רצינו להגיע עם הילדים לכיתה א`. שנה אחת כבר הפסדנו, חשוב היה לבוא לתחילת החופש כדי שהילדים יספיקו להתאקלם. נותרה בקושי חצי שנה להתארגנות, וזה היה ממש מרוץ נגד הזמן. האריזות, המשלוחים, הניירת, הסידורים בבנק, זה סיפור שלם. כל הפרוצדורות בכל מקום, הכל נעשה בלחץ. היה זה מבצע קשה ומורכב ועד היום קשה לי להבין איך עמדנו בו.
יוקי:
הרבה מאד פעמים בשנים בהן היינו בהולנד, צביקה דיבר על חזרה לארץ, אבל הרגשתי שאלה הרהורים, ונחמד להיזכר, כמובן גם געגועים. בשנתיים האחרונות למילים כבר היתה משמעות אחרת, זו היתה עקשנות. נוכחתי שזה כל כך חשוב לו, שזה כבר לא מחשבה, אלא דבר שחייב להיעשות וחייב לקרות. לכן הצטרפתי להרגשה הזאת שהמקום שלנו הוא במדינת ישראל.
יש פה ענין נוסף: היכן במדינת ישראל. צביקה דיבר על מושב, לא היה ברור שאנחנו באים לארץ רק לקבוצת שילר. האמת שאני עזרתי להחליט שאם עולים, אז לשילר. זה כמעט המקום היחידי שאליו אני קשורה, אותו אני מכירה מהתקופה בה הייתי כאן מתנדבת, וכאן המשפחה.
הגענו לשילר. על קבלת הפנים המרגשת שערכו לנו יספר צביקה, אבל אני רוצה להוסיף שזה עושה משהו, אם יש כתה וחברים ומשפחה שכך שמחים לבואנו, זו התחלה מאד נעימה וגם חשובה. אנחנו לא שוכחים שהגענו לשילר במצב רוח קשה. בדיוק שבועיים לפני הנסיעה נודע לנו על מחלתה האנושה של אימי. המשלוח כבר היה בדרך, אבל אנחנו בהולנד לא יודעים מה לעשות. אימי זכרונה לברכה ביקשה מאתנו לא להתחרט, אלא לנסוע לארץ. רק בגלל העקשנות שלה באנו, וזו היתה פרידה מאד עצובה.
מקום העבודה הראשון שלי היה בחדר אוכל. איריס רובינזון וזוהר טננבאום, קלטו אותי יפה, מאד השתדלו, והודות לרצון הטוב שלהן הרגשתי מצויין בעבודתי בחדר אוכל. ראיתי את כל החברים, כולם חייכו אלי, הכרתי במשך הזמן את האנשים, התחלתי לסדר אותם לפי משפחות, גיליתי שלא כל מי שמחייך אלי הוא באמת נחמד, שההכרות העמוקה של החברים דורשת הרבה הרבה זמן. נהנתי מאד בעבודה זו, אחרי כן עבדתי בבית התינוקות. היתה שנה מצוינת עם ילודה גבוהה, הרבה תינוקות זה גם הרבה עבודה, אי אפשר לגמור כל מה שנחוץ ב-6 שעות. צריך לבוא בבוקר הרבה לפני 7, וגומרים אחרי 4. גם בבית התינוקות נהנתי מהעבודה, אבל ידוע שעברית קשה שפה, והקשיים בשפה גורמים לפעמים אי נעימות, וברור שמבלי לדעת את השפה בה מדברים בקיבוץ ואותה לומדים הילדים, החיים נעשים קשים.
אני לומדת עכשיו באולפן לעברית, כשאסיים את לימודי באולפן אני חושבת שמקום העבודה הטוב ביותר עבורי יהיה הגן, זה מעין המשך ללימודי השפה באולפן. לכתוב, גם לקרוא אני מאד נהנית. יחד עם זה אני נמצאת בתהליך גיור. יש לנו מזל שהרבנית ברחובות היא הולנדית במוצאה, והלימוד מענין ונחמד. העולם היהודי אינו זר לי, להיפך, יש לי שורשים חזקים בדת היהודית אותם ינקתי מהסבא שלי ז"ל, יהודי שומר מצוות. זכרונות הילדות שלי קשורים מאד ביהדות, אמי אמנם רשומה כנוצריה, אבל העבירה אלי סיפורים, חוויות וגם תכנים הקשורים ביהדות. היום כשאני יושבת בערב חג או שבת, אני מרגישה שזו פעם שניה, לראשונה נפגשתי עם אוירה דומה בילדותי עם סיפורי סבא.
צביקה:
למען האמת, רציתי להגיע למושב. ליוקי היה חשוב שאם מגיעים לארץ, אז לשילר. הפשרה היתה שנתחיל בשילר כניסיון. צריך לציין שמדובר לא רק בשאלת הקליטה שלי ושל יוקי, יש גם שני ילדים, והיה ברור לנו שאם יהיו בעיות עם הילדים נצטרך להסיק את המסקנות. לעבור מארץ אירופית, עם מנטליות הולנדית מיוחדת שבתוכה גדלו הילדים, למקום שהוא זר להם והשפה שונה, וצריך ללמוד הכל מחדש, זה לא פשוט. לנעמי לא היו קשיים, היא התאקלמה יפה ומהר. לנמרוד המהפכה הזאת היתה קשה. מזלנו שבכיתה א` קיבלה אותו שוליק מיר, אצלה הוא זכה לתשומת לב ולטיפול נכון ובעזרתה עברנו את השנה בשלום.
באנו לשילר עם הרבה רצון טוב ונכונות לתרום בכל שטח שהוא. לא היו לנו שום דרישות, רציתי לעבור תהליכי קליטה אותם עובר כל אחד, ולא ציפיתי שאתחיל בדירה חדשה בשכונה יחד עם כל הצעירים - החברים. אחרי 8 שנים במשרד הייתי ממש צמא לחקלאות, לשדה, לעבודה פיזית. נפלתי לפרדס למזלי. למקום טוב יותר לא יכולתי ליפול. הענף ממש תפור עלי. אני יודע שאגיע פעם לתעשייה, כבר היום אני יכול לומר זאת ואני בטוח שאראה בבוא העת בשילטקס אתגר כשם שריכוז ענף הפרדס עכשיו הינו אתגר עבורי.
לבסוף אני רוצה לציין את קבלת הפנים החמה לה זכינו. כלל לא ציפיתי לקבלת פנים כזו. גם המשפחה, גם הכיתה קיבלו אותנו בהרבה אהבה וחום. הרגשנו שאנחנו חוזרים לבית שלנו, שכאן מקומנו ושכאן רוצים בנו. קבלת פנים כזו מאד מחזקת ועוזרת לעבור קשיים רבים אחרים בשלב יותר מתקדם של הקליטה. אבל לא כל משפחה נקלטת נופלת לתוך כיתה ומשפחה, ההפך הוא הנכון. אני לא מקנא במשפחה שצריכה לעבור מה שעברנו אחרי החגיגה על בואנו, כשאין עורף חזק. לפי ניסיוני יש לשנות מהיסוד את הגישה למשפחות נקלטות אם אנחנו באמת רוצים לקלוט ולגדול.
