כל חבר חדש שבא לקבוצה היה מוסר את כל הבגדים שלו למחסן.
היה לנו חבר יעקב מוזס, שבא מבית עשיר והיו לו הרבה בגדים טובים.
אמרתי ליעקב : תחזיק אצלך בחדר את החולצות הנקיות והמגוהצות. אם מישהו יצטרך באמצע השבוע לנסוע לתל אביב, ובטח שלא תהיה לו חולצה נקייה, אשלח אותו אליך לקבל חולצה. במחסן לא היתה רזרבה בכלל. מהבגדים שיעקב הביא נהנו הרבה חברים, הרבה שנים. מהמכנסים שהוא הביא, תפרו מכנסים לילדים.
אין מה לדבר שהמצב היה קשה. אני זוכרת בדיוק איך לא ישנתי טוב בלילות לקראת יום שישי. כל הזמן חשבתי - רק שיהיו לי מספיק בגדים לחלק לחברים, ושהכביסה תספיק להתייבש. אם היה גשם, הבחורים לא יצאו לעבודה בשדה, ואז סידור-עבודה שלח אותם למחסן לייבש חיתולים של תינוקות ע"י גיהוץ.
כשאני עבדתי בבית תינוקות, היו לי הרבה צרות בגלל שאף פעם לא היו מספיק חיתולים, ולפעמים כשכבר לא היה כלום, היינו הולכים הביתה, לוקחים מגבות ושמים לתינוקות במקום חיתולים.
העוני היה שלא יתואר, אבל היינו מאוד מרוצים, ואף פעם לא חשבנו שאנחנו מסכנים, כי היינו ציונים, מה שהנכדים שלנו לא יודעים. רצינו לבנות משק וידענו שצריך לעבוד קשה, גם הבחורים וגם הבחורות. (לו רק הצעירים של היום היו יודעים את זה). בסך הכל היה בתקופה ההיא עוני גדול, והיה במחסן מינימום של מינימום מכל מה שהיה נחוץ לי כדי לחלק לחברים.
זה היה המצב, וזה היה נורא קשה, וכל החברים סבלו מזה. אז לכולנו היה דבר אחד בראש - להספיק בעבודה מה שיותר. כך חשבו כל החברים במשק - יקים, גליצאים ופולנים. את כולנו החזיקה חזק מאוד מרים מיר, שהיא בעצמה עבדה כמו שתיים יחד.
הילדים הקטנים, כשהתחילו לדבר, למדו להגיד - אבא, אימא ו- עבודה.
