לפני החתונה, ועדת דירות הבטיחה לנו את הצריף של דוד עופר (קלינגהופר) שהיה אז רווק וגר שם לבדו. (הצריף היה חדר אחד קטן מאוד, היה בו מקום לשתי מיטות ופסנתר, בלי שולחן וכסאות כמובן).
כמה ימים לפני החתונה ניגשתי לדוד עופר, אמרתי לו שהוא צריך לפנות את הצריף שלו בשבילנו, כמו שהחליטה הוועדה.
הוא היה מאוד נרגז ואמר שהוא יודע את זה. אלי לא היה מרוצה שדיברתי אתו, ואמר לי שיותר לא נפנה אליו.
כל יום באנו לבדוק מרחוק אם כבר יצא מהצריף, וראינו שלא.
ביום החתונה הלכנו בבוקר השכם לראות אם יצא מהצריף, וראינו שעוד לא. חשבנו שבארוחת בוקר הוא ייצא.
אחרי האוכל ראינו שהוא עוד לא יצא. מרדכי, אח של אלי, ראה את זה והיה מאוד נרגז.
מרדכי הוציא את כל החפצים של דוד עופר מהצריף - מיטה אחת ומזוודה אחת. (יותר מאוחר הבנתי שהוא לא יצא, כי לא היה לו לאן ללכת, פשוט לא היו מספיק מקומות לגור. אחרי הרבה שנים דיברנו על זה ושנינו נורא צחקנו).
אני שטפתי את הרצפה בצריף, וכל אחד מאיתנו הביא את המיטה שלו ואת המזוודה שלו, וסידרנו לנו חדר משפחה בשבילנו.
כעבור שנה נולדה רחל. אחרי הלידה קיבלתי שישה שבועות חופש.
ד"ר גלזר, הרופא המצוין שלנו אמר: אתן האמהות לא מספיקות לנוח.
התינוקות בבית תינוקות ואתן כל היום מסתובבות בדרכים בקבוצה - להנקה, לחדר אוכל, למקלחת הציבורית, לשירותים שהיו מחוץ לבית, למחסן. אין לכן בכלל מנוחה, אפילו שיש לכן שישה שבועות חופש.
