Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל

עלים 1980
 

כשאדם חי, בלי עין הרע 90 שנה, הוא זוכר חוויות וסיפורים מלפחות שמונים וכמה שנים. אז, לכי את, צוציקית בת ארבעים + והגבילי אותו לסיפור מסודר שיכנס לשני עמודי עלון מקסימום... דיברנו למעלה משעתיים, כלומר האזנתי וגם רשמתי לי דברים, ואז היה חומר לספר בעובי בינוני.
אני האזנתי ויהודה סיפר.
בחיוך עצוב העיר לבסוף: אני יודע שדיברתי קצת הרבה, אבל הביני, אני שמח להזדמנות לדבר אל מישהו, כי רק מקריאת ספרים - ואני קורא וגם מצייר וגם מנקה את הבית שלי לפי תכנית שבועית בת שישה ימים, כל יום קצת, אבל לדבר עם מישהו זה חשוב יותר מכל דבר אחר, אחרת אתה שוכח את השפה...
 
מוצאי משתי משפחות יהודיות ותיקות בלבוב. שם משפחתו של אבי היה מֶנְש, כלומר אדם, אנוש. אלא שיום אחד תפס אותי פרופ` דב סדן ואמר לי: שמך אינו מנש, אלא מאנש, ראשי תיבות של מאנשי שלומנו וזאת על שמו של אחד מאבותיך שלא היה דווקא מהעסקנים שבקהילה היהודית, ובכל זאת, בזכות קשריו הטובים עם הפריץ הצליח להעביר גזירה שהוטלה על יהודי העיר. ראו  זאת היהודים והחליטו - הוא מאנשי שלומנו, וכזה נשאר שמו.
מצד אמי אני צאצא של רבנים ואחד מאבות אבותי היה רבה הראשי של לבוב, ושמו היה חמאידס. הוא כתב ספר בשם "היד הקטנה".
משפחתנו לא היתה דתית, אך קיבלתי חינוך יהודי טוב בצד החינוך הפולני המעולה שניתן לי. למדתי עברית ובביתנו לא דיברו אידיש. ההורים דיברו ביניהם גרמנית, ואיתנו הילדים, פולנית בלבד. אבי היה איש קפדן והשליט משמעת על כל בני הבית. הוא היה גם חשדן ודגל בקידמה.
הוא היה הראשון בעירנו שהכניס חשמל לבית המדרש, דבר שגרם לסקנדל גדול, אך לאט לאט למדו שאפשר להתפלל וללמוד גם בנוחיות.
עכשיו אני עוסק בציור, אך כשהייתי ילד ואחר כך צעיר, הייתי כותב שירים. בגיל 10 כתבתי את שירי הראשון.
אחותה של אמי, שאהבה אותי מאד ולקחה עימה את המשורר הקטן לכל מקום, היתה מהציוניות הראשונות בלבוב. היא אף עמדה לקדם את פניו של הרצל שעמד לבקר בעירנו, אלא שברגע האחרון הוא לא בא.
דודתי זו הקימה חוג של אינטלקטואלים יהודים בעיר, ביניהם היו אף כאלה שהתנגדו לציונות. אני הייתי ילד קטן, אך ביושבי מתחת לשולחן שמעתי גם ששני האדונים הראשונים לא כל-כך אהבו את השלישי. אבל האינטלקטואלים שבחוג היו דווקא בעד השלישי...
בגימנסיה הפולנית ידעו שאני כותב שירים וכיבדו את זה מאד. כתבתי הימנון לאגודת הספורט היהודית דרור וכשבצלאל שץ הצייר ערך תערוכה בעירנו, עזרתי לו בארגון. הייתי אחד הספורטאים היהודים הראשונים בעירנו ולמדתי סייף. לא הצטיינתי בספורט, אך הגויים העריכו את עצם עיסוקי בו. בצד כל אלה הייתי פעיל בכל פעילות יהודית. עשיתי זאת באופן פרטי ולא כעסקן של הקהילה. למדתי משפטים באוניברסיטה של לבוב, אך את תואר הדוקטור עשיתי באוניברסיטת פראג, לשם ברחתי בעת מלחמת העולם הראשונה.
 
התחתנתי בגיל   מאוחר למדי - 34 - כאשר מאחורי קריירה משפטית מפותחת למדי. יעל היתה בת למשפחת רופאים מבוססת בעיר הורודנקה ולשם עברתי גם אני אחרי נישואינו. כשבאתי להורודנקה, נודע לי שיש שם חיים יהודיים ערים. אני הייתי ימני בהשקפתי הפוליטית, משהו בכיוון הציונים הכלליים, ובעיר היו צעירים רבים שהשתייכו לתנועות סוציאליסטיות חלוציות. עד מהירה השתכנעתי שכל מי שרוצה לעלות ארצה הוא יהודי טוב.
דווקא האינטליגנציה לא נטלה חלק פעיל בחיים היהודיים בעיר זו, וכשפנו אלי וביקשוני לפעול, הסכמתי ברצון והעמדתי את החיים שם על הראש, כמו שאומרים...
יכולתי ואף רציתי לעלות ארצה עוד בשנת 1920. עבדתי אז בהחלוץ בוינה, באותו בנין שבו עבד פעם הרצל. אף עבדתי בחקלאות כמו צעירים רבים שהכינו את עצמם לעליה ארצה. אלא אז פרצה מלחמת רוסיה-פולין ואי אפשר היה לצאת מפולין.
כאמור, בינתיים התחתנתי ועברתי להורודנקה, הקמתי משרד עורכי דין ועסקתי בפעילות ציונית, כשהחלום לעלות ארצה אינו עוזב אותי לרגע. כל בקשותי לתת לי לנסוע לארץ ישראל כתייר הושבו ריקם כשהסיבה היא שאינני עדיין בן 60...
 
והנה, יום אחד נודע לי שמתארגן סיור של בנקאים יהודים מכל רחבי פולין לארץ ישראל, ובתחבולות שונות הצלחתי להצטרף לסיור זה, כשאשתי ובתי נשארו בפולין אצל המשפחה.
קיבלתי רשות להיות מחוץ לפולין במשך 6 שבועות בלבד, אבל אני הארכתי על דעת עצמי את שהותי בארץ ישראל לכמעט שנה וחצי כשאני עובד בנמל יפו, בפרדסי פתח תקוה, בבית חרושת לברזל ויחד עם זה קופץ בכל הזדמנות לקבוצת שילר, שבה חי ידידי אבי-יונה שקרב אותי ואף השפיע עלי להצטרף לקבוצה.
ניסיתי להשיג סרטיפיקט בשביל יעל וסימה מכאן, כדי שיוכלו להצטרף אלי, אך לא הצלחתי. בפחד גדול חזרתי לפולין - הרי היה לי היתר יציאה ל-6 שבועות בלבד - אך איש לא שאל אותי שום דבר כשחזרתי. פעלתי נמרצות להשגת סרטיפיקט למשפחתי, ובפקודתו של יצחק גרינבאום מחקו בנוכחותי את שמו של מועמד אחר מהרשימה, וכך עלינו בדצמבר 1934.
לקחתי מונית מחיפה לקבוצת שילר (אמנם ברחוב הרשנזון עצרה המונית ונהגה לא הסכים להמשיך בגלל הבוץ הטובעני. לא היתה לי ברירה אלא לקחת עגלה עם סוס בשוק כדי להמשיך).
 
כבר לא היינו צעירים והחיים בקבוצה לא היו קלים, אך אהבנו את הכל. יעל, שבבית נעזרה בשתי מטפלות ושתי משרתות, עבדה במכבסה וקירצפה כבסים על קרש עץ, אך נהנתה מעבודתה.
אני נכנסתי לעבוד בגן ירק שהמנהלת שלו היתה מינה רובינפלד ואחר כך מנדל אפלבוים.
העבודה החקלאית לא היתה זרה לי. להוריה של יעל היה גן גדול ואני עשיתי בו הכשרה. ידעתי גם לגזום ולשתול והתמצאתי יפה בורדים. אחר כך הייתי במשך שנים נויניק ואהבתי את העבודה אהבת נפש.
במשך 6 שנים הייתי הנוטר האחראי על התחנה והשתתפתי בשני מחנות אימונים שהיו לי קשים למדי בגילי. שנים אחר כך נודע לי שהייתי הנוטר הכי מבוגר בארץ. ניסיתי אף להתגנב לצבא הבריטי וזייפתי בשל כך את גילי , אבל זה לא הצליח...
בשנים האחרונות לחייה היתה יעל חולה מאד ובגלל טיפולי בה לא יצאתי הרבה מהבית. כך איבדתי את הקשר עם האנשים ולעתים נראה לי שאנשים צעירים בחדר האוכל כזרים, שהרי לא ראיתי אותם מאז היו ילדים קטנים והנה השתנו בינתיים. גם השפה העברית התנוונה אצלי כי בבית דיברנו פולנית ומי שבא לבקר אותנו או לטפל ביעל דיבר או גרמנית או פולנית.
כשאני מסכם את חיי אני מאד שמח שחייתי בקבוצה, אם כי לפעמים נדמה שלא תמיד מקבל האדם את הכבוד שהוא ראוי לו. אבל אלה בסך הכל חיים יפים, יוצאים מהבית ורואים ילדים, לפעמים תופסים שיחה בחדר האוכל. מידי פעם אפילו נכנס מישהו. דואגים לי, ומה בעצם עוד יכול לבקש לעצמו אדם שהגיע בבריאות די טובה לגיל 90 ?....
שמעה: אריאנה

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות