המתנדב המצרי הראשון בארץ

במקרה נפל בחלקנו המתנדב המצרי הראשון בארץ, מה שהקפיץ אותנו לכמה תכניות בטלויזיה, וכמעט שלא נותר עיתון המכבד את עצמו שלא עט על המציאה.
תמונה שגרתית היא לראותו בחברת עיתונאי וצלם ברחבת חדר האוכל או במקום עבודתו, בית האריזה. כדי לעמוד על רשמיו מהקבוצה, המתנו לימים האחרונים לצאתו, ואכן יש לו מה לומר על הכל. אלה שבאו איתו במגע התרשמו מבחור חביב, ער לנעשה סביבו ובעיקר מהצעד הנחשוני לבוא ללמוד בישראל ולהיות מתנדב בקיבוץ.
הנה סיפורו של כמל:

ב- 1976 קראתי את סיפרה של גולדה מאיר חיי, ומאד התרשמתי מהכתוב. הדברים הגבירו בי את הסקרנות כלפי ישראל, ושלחתי אליה מכתב. אמנם היה זה אחרי ביקור סאדאת בירושלים, אבל הרעיון התבשל אצלי כבר הרבה לפני כן. במכתבי בין היתר ביקשתי שלושה דברים:
א. רשות לתרגם את סיפרה לאנגלית (כמל הינו מורה לאנגלית).
ב. שתעזור לי לבוא לארץ ולהתקבל לאוניברסיטה העברית.
ג. שאלתי אותה אם באמת סאדאת נשק לה בביקורו בירושלים.

גולדה כתבה לי תשובה. בקשר לתרגום היא הפנתה אותי להוצאה לאור, אשר להם הזכויות. היא המליצה בפני הגורמים המתאימים על קבלתי לאוניברסיטה. ובאשר לנשיקה, היא כתבה שסאדאת לא נשק לה.

משפחתי, הורי ושלושת אחיותי, מתגוררים באלכסנדריה והם לא כל כך שלמים עם צעדי אלו. אני מוכרח לציין שבכל שנותי במצרים, לא ניתנה לי הזדמנות להכיר את צידו השני של המתרס. תמיד הייתי בטוח שישראל היא התוקפנית, כי לא היתה לי אפשרות להגיע למקורות אינפורמציה מהימנים.
אני מודה, שכשם שלא ידעתי הרבה על ישראל, כך על הקיבוץ ידעתי עוד פחות. רק לאחרונה התברר לי שיש אפשרות לשהות בקיבוץ כמתנדב, ואז החלטתי להקדים בואי. הציעו לי במשרד בת"א את קבוצת שילר או חולדה. המילה שילר מוכרת לי יותר מהספרות הגרמנית, לכן הגעתי לכאן. היחס אלי יפה, כולם אדיבים כלפי, שוחחתי עם הרבה חברים ואני מאד מתרשם מצורת החיים. כמו כל דבר בעולם, נוכחתי שלקיבוץ יש יתרונות וגם חסרונות. נדמה לי שלעיתים על החבר להקריב את האמביציות שלו לטובת הכלל. מכל מקום, לזקנים ולילדים ללא כל ספק, זה המקום הנפלא ביותר בעולם.
הפתיעה אותי העובדה שבקיבוץ אנשים בתפקידים מנהליים עובדים גם עבודה פיזית. עד היום ידעתי שמי שעובד בשכלו, אינו עובד בידיו.