הממלכה של יעקב צוקרברג - יוסי שטייניג

יעקב צוקרברג היה איש חקלאות ועקרונות מובהק. הוא ניהל את המספוא עשרות שנים
 ולעבוד בחברתו היתה זכות גדולה, שאפשרה ללמוד הרבה על חקלאות ועל נושאים אחרים.
 
בשנות ה - 40 וה - 50 המוקדמות היה המספוא בשטח ואמצעי התחבורה של יעקב היה הסייח - סוס רכיבה יחיד ומיוחד, שרק יעקב היה רוכב עליו.
 
מכיוון שבשנות ה - 50 היה יעקב כבד ראייה ואח"כ ממש עיוור, חייבה העבודה איתו בכללים, עליהם היתה חובה להקפיד. מחסן המספוא היה בבית האריזה הישן של גולדשטיין. הוא היה מסודר, כל כלי במקומו ואם נטלת כלי כלשהו חובה היתה להחזירו בדיוק למקומו, אחרת לא יוכל יעקב למצוא אותו ולכן כל מי שעבד שם סיגל לעצמו תכונות חיוביות של משמעת וסדר קפדני.
 
במספוא גידלו אז אספסת, תלתן וסלק בהמות. יעקב לא האמין בכלים מוטוריים ולכן כל העיבוד היה עם סוס ועגלה. הוא טען שכלי רכב מהדקים את הקרקע ופוגעים באורגניזמים הטבעיים. אמרו שלמד תורה זו בנעוריו בגרמניה. אפשר לומר שהוא ניסה לגדל אורגנית את כל הגידולים. את הקציר בקיץ הוא ביצע במקצרה הרתומה לסוס. אח"כ רתם את הסוס למגוב ואסף את החציר. רק אח"כ כבשו את החציר לחבילות.
 
את הירק הטרי היינו מעמיסים על עגלת הסוס ובנית העגלה עם ירק היתה תורה שלמה, אם לא הקפדת, התהפך הירק והיה צריך לחזור על התהליך שוב. את הירק הטרי חילקנו ישר לאבוסי הרפת.
 
בחורף הסיפור היה שונה. גם לסוס אסור היה לדרוך בשדה ולכן קצרנו בחרמשים. קציר בחרמש עץ, תורה גדולה היא ובעיקר השחזת החרמש באבן משחזת. מפעם לפעם יש לרקע את הלהב. למלאכה זו היה יעקב מתמסר באופן מיוחד. על סדן קטן של ברזל היה דופק בפטיש מיוחד ומכין את החרמשים לקציר כמו אבירי ימי הביניים, שהכינו את כלי הנשק שלהם לקרב.