לאור הזיכרונות - עם מוטל 1979

"עלים" 1979
אל מוטל הלכתי אחרי שהופיעה רשימה קצרה ב"עלים" האחרון, על הפרדס של לוינסון. חברים ותיקים העירו את תשומת לבי שישנם עוד הרבה סיפורים מעניינים על הלוינסונים, הקשורים  בראשית ההתיישבות בארץ בכלל, ובשילר בפרט.
כמעט יום יום אפשר לפגוש את מוטל רוזנפלד במרכז הקניות שלנו. גם מקרה  מלפני 50 שנה השמור עמו עד היום קשור בקניה: "לא היה מה לאכול, כל הזמן היינו רעבים. עבדתי בפרדס של לוינסון והא הרשה לי לקנות אצלו 10 תפוזים. עכשיו כבר מותר לגלות".
 
כבר בשנה הראשונה לבואי ארצה, ב- 1930, קטפתי תפוזים בפרדס הסמוך השייך ללוינסון. עדיין לא היו קרוניות להעברת הפרי בפרדסים. היינו כמה בחורים משילר, ואת הפרי היינו סוחבים לבית האריזה באלונקות. שני בחורים סחבו אלונקה, עליה היו מונחים ארבעה סלי תפוזים, כל סל כ- 40 ק"ג. המבנים מול גן יובל מצידה המזרחי של הדרך, היו בית האריזה בימים ההם. אחרי זמן מה הבטיח לוינסון  לתת לי תעודה שאני מכונאי שלו, ומרוויח את לחמי בכבוד: 8 ל"י לחודש. על סמך זה קיבלתי סרטיפיקט להביא את שיינדל והבן.
הלוינסונים היו שלושה אחים חלוצים, מהנדסים  במקצועם אשר באו מרוסיה בדרך מיוחדת. הם נשלחו לאירופה ע"י השלטונות הסובייטיים אחרי המהפכה, כדי ליצור קשרי מסחר חדשים עם ארצות המערב. הם היו עשירים מאד ובעלי רכוש רב. לאירופה הם יצאו, אבל לרוסיה הם לא חזרו, אלא עלו לארץ ישראל עוד לפני 1930. הם הקימו מוסך והיו סוכני רכב "ווייט". בכספם רכשו אצל הבק מנס ציונה כאלף דונם אדמה. השטח של בתי המגורים כיום, היה שייך אז ללוינסון. בעזרת  כספי חברים מהקבוצה, רכשנו מלוינסון 380 דונם שהיו תחילתו של המשק החקלאי ומבני המגורים. מאוחר יותר קיבלנו בחזרה את הכסף מקק"ל. כמה שנים לאחר מכן, רכשנו מערבי עוד כ- 180 דונם ליד הבית הירוק. את רוב הקרקע קיבלנו רק לאחר מלחמת השחרור. מימון נוסף בא לעזרתנו במסגרת "התיישבות האלף".
"התיישבות האלף", היה תכנית של יהדות ארה"ב בשנת 1932 בניצוחו של הרצפלד. הם היו משוכנעים שצורת החיים החדשה לא תחזיק מעמד לאורך ימים, לכן העדיפו 1000 משפחות חקלאים פרטיים ובתוכם רק 12 יחידות מהתנועה הקיבוצית, מקבוצת שילר. הבתים הראשונים בקבוצה, מערבית לדשא חתונות, נבנו בעזרת כספים אלה.
כשבאתי ב- 1930, פרדס א` כבר היה נטוע, ובסוף יום העבודה בחוץ, היינו מעבדים את הפרדס שלנו. ב- 1932 נטענו את פרדס ב`. אלה שבאו לפני, סיפרו בהתרגשות על החריש העמוק הראשון שבוצע בשטח; בא קבלן עם 24 סוסים ו-12 עגלונים. לסוסים היתה רתומה מחרשה, ובשאגות אימים שנשמעו בכל הסביבה, הצליפו העגלונים בסוסים וזרזו אותם בעבודה.
בתקופה זו חפרו בארות. לא היתה מגבלה. מי שרצה, חפר באר. שלמה מיר היה אחראי על הבאר. חפירת ובניית הבארות היתה מסוכנת מאד, ואף הסתיימה לעתים באסונות. העבודה נעשתה בידיים, ללא כל אמצעי בטיחות.
היו אלה שנים של חוסר עבודה בארץ. הרבה איכרים העסיקו ערבים והעדיפו אותם על פני הפועל היהודי. לזכות הלוינסונים יש לציין שהם הקפידו על עבודה עברית בלבד. בערב היה הולך חבר רכוב על חמור ללשכת העבודה במושבה רחובות כדי לקבל כמה ימי עבודה ליום המחר. קיבלתי עבודה ברמלה. באותה תקופה עקרו בארץ מטעי שקדים וכרמי יין, ובמקומם נטעו הדרים.
עם שחר היה השומר מצלצל בפעמון, ואנחנו היינו הולכים ברגל לרמלה לעבודת העקירה המפרכת. בעזרת גרזינים וטוריות, היינו כורתים את הגזעים, חופרים וחושפים את השורשים, שעה ארוכה מנענעים את העץ, ולבסוף עוקרים אותו.
קיבלנו עבודה במשק הפועלות בנס ציונה (המשק קיים עד היום). הם זרעו חציר והציעו לנו לכבוש את החציר כי היה לנו מתקן יד מיוחד למטרה זו. מנדל בר גיל אמר שמבית הוריו הוא מומחה לעבודה זו, ושנינו קיבלנו על עצמנו את הביצוע. היינו עושים 26 חבילות ביום, כל חבילה במשקל 40 ק"ג. עבודה נוספת קשה מאד: סלילת כבישים. סללנו את כביש נס ציונה. הבחורות היו שוברות את האבן לחצץ, ואנחנו, בעזרת פטישים גדולים היינו מבקיעים את גושי האבן הגדולים. כל ערב בסוף העבודה, היה בא שמאי, מעריך כמה עבדנו, וכמה הרווחנו. השכר - 16 גרוש, הועבר למועצת הפועלים ברחובות, משם לקבוצה.
את ארוחת הצהרים (לא היה כבד לסחוב) היינו לוקחים איתנו, ובערב היו מבשלים לנו אוכל בקבוצה. אני זוכר שלא היה נפט לבישול, עברו בין הצריפים, היו לוקחים נפט מהפנסים, כדי שיהיה על מה לבשל.
אחרי כמה שנים בהם התגלגלתי בכל מיני עבודות חוץ, קיבלתי עבודה קבועה בפרדס ליד תחנת הרכבת ברחובות. על בעל הפרדס היה לתת מעשר: על כל עשרה פועלים ערבים, פועל יהודי אחד. הבוס ראה שאני מגיע בבוקר לעבודה עייף, כי אני הולך כל הדרך ברגל, הוסיף ל-  19 גרוש עוד חצי גרוש שאוכל לנסוע. יותר מאוחר קיבלתי חמור, וזה היה כלי הרכב שלי לעבודה.
במשך 3 שנים עבדתי בפרדס הזה. הבעל בית היה שולח פתק שהוא רוצה את חיים טל ואותי לעבודה אצלו, ולפעמים עוד פועל.
היחסים ביננו לבין הפועלים הערבים היו יפים. גם עם הערבים בזרנוגה[1] היינו בידידות. טיילנו אליהם בשבתות, קנינו אצלם. פה ושם היו מעט גניבות. היות ולא היה רכוש, גם לא היה מה לגנוב. אני זוכר מקרה יוצא דופן אחד: שיינדל שמרה בלילה. היא עמדה בראש המגדל והאירה עם הפרוז`קטור לכל הכיוונים. באותו לילה שמענו יריות, ובבוקר היא באה עם דמעות. היא סיפרה שערבים רצחו בלילה משפחה בגיבתון. גם כדור תועה חדר לצריפנו.
חג סוכות קרב, ואני זוכר שהיה לנו אז עץ אתרוג אחד בפרדס. אני שלחתי אתרוג אחד להורים של שיינדל, והיתה להם חוויה: בסוכות הם זכו לקדש אתרוג מארץ ישראל.
 
"התישבות האלף"
בשנת 1932 הוחל בביצועה של תכנית "התיישבות האלף". לפי התכנית היו עתידות אלף משפחות פועלים חקלאיים להתיישב ביישובים סמוכים למושבות הגדולות, אך יושבו 437 מש` בלבד. מבין אלה יושבו 202 משפחות בלבד כ"מתיישבים מלאים" ובאשר לייתרן, תוכנן ליישבן בהדרגה. מתיישב שנכלל בסוג הראשון קיבל בית צנוע ועוד 15 דונם קרקע, מחציתם נטועים פרדס והמחצית האחרת מיועדת לחצר המשק ולגידול ירקות ומספוא.
המתיישבים מן הסוג השני קיבלו רק מחצית של מכסת קרקע, ולא ניתנה להם הלוואה לנטיעת הפרדס. בסך הכל הקיפה "התיישבות האלף" תשעה מושבי עובדים חדשים, ומתוך שיקולים עקרוניים, שלא להוציא מכלל התוכנית את ההתיישבות הקבוצתית שליד המושבות, נכללו במסגרת "ההתיישבות המלאה" גם 12 יחידות (משפחות) בקבוצת שילר (גן שלמה), ועשרים יחידות של קיבוץ גבעת השלושה.
עד מהרה התברר כי הערכת התקציב נמוכה מדי, והמתיישבים ברצונם להגשים את התכנית על אף הכל, הסתבכו בחובות. למרות כל הקשיים, הוכח ערכם של יישובים אלה במיוחד כאשר שימשו חגורת מגן למושבות הגדולות במאורעות 1936.
(מתוך אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל).
 

 

[1] ישנה סברה שהיישוב זרנוגה הוא זרנוקא הנזכר בתלמוד. מדובר שם על ר` חייא הזרנוקי.
 


בחזרה למעלה גרסת הדפסה דף קודם